באלפית של תקציב חודש אחד בת"א, יש לנו כאן ״הבימה״ של עיר המלאכים לתפארת
מבקר (מפקח) עיריית לוס אנג׳לס רון גלפרין נולד בארה״ב, בן של ניצול שואה ואמא צברית, נצר לשושלת רבנים ידועים. בסוף ההופעה הוא עלה לבמה ובעברית-אמריקאית הודה לאורי דינור וצוות ההפקה, כמו גם לבאים כולם. לרוב, דור שני ושלישי כבר אינו דובר עברית וגם אינו יודע קרוא וכתוב; תרה מכך, אותם דורות של בני ונכדי ניצולי שואה, ישראלים שירדו ויהודים שהיו תומכים נלהבים של ישראל סטו מדרך הישר והם מרוחקים מרחק יום מלילה ממדינת ישראל, התגשמות כל שאיפותנו. לכן היה זה יוצא כה יוצא דופן, כה מרענן.
ראו הבדל: הנה נבחר ציבור שבא לתמוך ולעודד, מיוזמתו ולא לבקשת המארגנים, ואף הביא איתו תעודת הוקרה. בא ודיבר בשפה מוכרה-מוזרה, שהיא לו אינה שפת אם, והפך את הערב שנועד לתורמים ותומכים למיוחד במינו.
מי לא היה? הפילנתרופים הישראלים הרגילים, שאת שמותיהם אנחנו רגילים לראות מתנוססים בכל מקום, ושאותם אנו זוכים לראות פעם אחר פעם, כשהם נואמים, מרצים או מעודדים זה את זה לתרום יותר בנסיון לבייש את הזולת בפומבי, להביכו כדי שיגדיל ויתן יותר מכספו.
היכן זה לא התרחש? במרכז הקהילתי המקומי, זה שאמור לשרת את הקהילה הישראלית-אמריקאית ואשר לו תקציב של שבע או שמונה ספרות, שזה הבית הטבעי לפעילות מסוג זה.
מה כן היה? ראשית הכיבוד – מבחר מנות ראשונות שהוגש בצורה אישית – סלט חצילים, חומוס, פטריות, כרובית – והכל טעים להפליא ומוגש בטוב טעם – אפילו עם פרחים אכילים לקישוט. בצד אחד עמדו המכינים והכינו (מלשון בנו) את המנות האישיות, לידם משגיח ישראלי-דתי שנתן הרגשה של אכפתיות במקום כפיה. הוא אף דאג שיכתבו ליד היינות שהם אינם כשרים, למי שמקפיד, שלא יטעה מישהו בתום לב במחשבה שהאוכל כשר ולפיכך גם היין. לא הייתי בצ׳רקול (פחם) גריל ובר בשדרות בוורלי, אך עתה המסעדה מצפה לסועד נלהב חדש.
בסיום הוגשו מנות אחרונות, עבודת מחשבת של פסקל. ברי שכל קינוח נעשה בקפידה יתרה, ואני רק מקווה שהיו מגשים נוספים למלא את החסר, כה טעימות היו המנות האחרונות, ולי מיד נראו כלא מספיקות לכל הקהל שגדש את המקום. גם מראה וגם טעם וחשק לעוד.
כמו הכיבוד, כך המשתתפים. למעט מספר זוגות, לא הכרתי את מרבית הבאים, ואני תמיד מתפלא מחדש על מספר הישראלים בעיר – אלו הותיקים ואלו הטריים לחלוטין.
מצאתי כאן הרגשה של משפחה, עם מערכות העתונים המקומיים התומכות (כמו גם מתחרות) זו בזו. הרגשה טובה של עשיה ברוכה. ערב תומכים, ללא הממסד וללא התורמים שבד״כ מחפשים את עצמם, רוצים לראות ולשמוע את שמם מוזכר פעם ועוד פעם ועוד פעם (עד שכולם כבר מתעייפים). והנה הממסד האמיתי מגיע אליהם, ואין זו מחמאה סתם. אם רון גלפרין יכול גם להגיע תקציב, שכן לעיר לוס אנג׳לס תקציב ייעודי לתרבות. עבורו (ועבור העיר לוס אנג׳לס), תקציב זניח שאפילו לא חושבים עליו שניה יכול להוות מסד לכמה שנות פעילות פוריה עבור היוזמת, מפיקה והשחקנים כולם. עבורם כולם זו עבודה התנדבותית (וזו דורשת השקעה עצומה של זמן ואנרגיה). קל מאד כשמישהו אחר עושה ומשקיע, והכל מגיע מן המוכן, אך מעטים המשוגעים המוכנים ויכולים להשקיע את כל כולם עבור דבר שאפילו לא משלם פחות ממשכורת מינימום.
מה מצאתי בערב, ולא בפעם הראשונה? דבקות במטרה, חזון לבאות, התגשמות משאלות ועשייה לשמה. אורי טאייר-דינור מאמינה בתאטרון ישראלי בעברית. מהכתוב, דרך השחקנים ועד אחרון הפרטים, הכל על טהרת הישראליות, קרי תמצית מזוקקת של ״אנחנו״. בלי תמיכה ממשית, אורי נלחמת עבור חזונה מזה שנים, ואחת לתקופה אנחנו נהנים מהצגה חדשה מבית היוצר המקומי. השחקנים אינם אותם שחקנים, המקום אינו אותו מקום, ואפילו אם המציאות מזכירה מעט ״צועניות״ התוצאות על ציר הזמן מרשימות ביותר. יש לנו תאטרון ישראלי בעברית, מקומי ומשלנו. מה עוד ניתן לבקש שלא ניתן? איך אורי (ובעלה התומך) עושה (עושים) זאת? חייבים להיות משוגעים לעניין.
ישבנו משך שעתיים וצחקנו. ישראלים היינו, וישראלים נשארנו. אלו לא הגיעו בזמן. זו ישבה עם כובע (כי זה מאוד אופנתי באמצע החורף, ולא אכפת לה אם זה מסתיר). זוג אחד (לא צעיר) היה צריך לגעור בזוג אחר שאמר משהו והם הסתובבו והסתכלו בתרעמה. היו גם אלו שהגיעו כיוון שהם צריכים להראות. והיו אחרים שפשוט באו להנות, קיוו ולא התאכזבו.
יש משהו מיוחד כשניתן להתגאות בתוצרת מקומית, ממש משלנו. בארץ תיאטרון הבימה כל כך הסתאב שהשחקנים והאיגודים המקצועיים מאיימים כל הזמן בשביתות, חובות של עשרות מיליונים הולכים ותופחים, תגמולים וחובות לא משולמים, לא בארץ ולא בחו״ל והממשלה אמורה להוציא את הבימה מהבוץ של ניהול כושל ע״י המשך הזרמת מזומנים.
כאן יש תיאטרון מקומי, שאמנם חסר בית וגם אינו מגיע עדיין לרמת הבימה, אך יש בו נפש ומסירות ונשמה, ויש בו התקבצות הקהילה ועזרה הדדית ותמיכה (אם כי לא מספקת), ויש משוגעת לענין, אחת בשם אורי טאייר-דינור, שבארץ ודאי כבר היתה מקבלת פרס מפורסם זה או אחר, הוקרה של תודה וכבוד, וכאן, עליה להמשיך להאבק. באלפית של תקציב של חודש אחד של הבימה, יש לנו כאן ״הבימה״ של עיר המלאכים בעיר המלאכים לתפארת.
אני מקווה באמת ובתמים שאורי תזכה בתמיכה שתאפשר לה למסד את ״הבמה היהודית-עברית״ בהווה ובעתיד, כך שנמשיך להנות בשנים ובעשורים הבאים, להרגיש קצת פחות מבדואים (אפילו הם השתקעו כבר בארץ) ולאבד את המאפיינים הצועניים. הגיע הזמן לעלות כיתה, דבר טכני הדורש השקעה כספית. השקעה שמספיק ישראלי מקומי אחד, מאלו האוהבים לראות ולשמוע את שמם, שיקום ויגיד, ״אכן זה חשוב, וברצוני לתרום". רעיון: עשו זאת בעילום שם, ופשוט בואו להנות מההצגה הבאה. השקעה נפלאה ששכרה בצידה!
