הסרט האיטלקי המצוין Reality, חלקו קומדיה, וחלקו מלודרמה, מתרכז באיש פשוט שלוקח את הרעיון של השתתפות בגרסה האיטלקית של תוכנית המציאות-ריאליטי "האח הגדול" ברצינות תהומית…
האיש הוא לוציאנו, בעל דוכן דגים בשוק של נאפולי, אדם שאוהב להשתטות ולבדר את משפחתו. אנו פוגשים אותו לראשונה מחופש לאשה בחתונה גרוטסקית שמתקיימת יחד עם חתונות נוספות בארמון מצועצע שהוא הדבר הכי רחוק ממציאות חייהם של משתתפי החתונה וביניהם גיבורי הסרט. שם מבחינים באיש שזוכה לאהדה בלתי מוגבלת מהקהל. מספיק שהוא פותח את הפה והקהל שואג מרוב התלהבות. מסתבר מאוחר יותר שהאיש הוא הזוכה בתוכנית האחרונה של הגרסה האיטלקית של "האח הגדול", המוערצת על גיבור הסרט, על אשתו, ילדיו וכל משפחתו הססגונית הענפה.
הרעיון שלוציאנו ישתתף בתוכנית לא באה ממנו אלא ממשפחתו הקרובה. בביקור במרכז קניות גדול ילדיו מגלים שנערכים שם מבחני קבלה לתוכניתם המוערצת.
בני המשפחה משוכנעים שלוציאנו חייב גם לנסות את מזלו. מטלפנים אליו בבהילות ומתחננים שיגיע למרכז בדחיפות. אחרי שכנועים רבים הוא אמנם עוזב את דוכן הדגים, מגיע באיחור אבל מצליח לשכנע את האיש שהתודענו אליו בחתונה שלמרות שאיחר יסדר לו מבחן קבלה. להפתעתו ולשמחת בני משפחתו אחרי המבחן הראשוני הוא מוזמן לשלב השני. הוא אשתו וילדיו נוסעים לרומא לאולפן צ׳ינה צ'יטה המפורסם ומסתובבים שם הלומים ממה שעיניהם רואות. לוציאנו אכן נכנס לרעיון המיוחל עם המפיקים וכאשר הוא יוצא הוא משוכנע שאכן הוא יבחר לתוכנית.
הסרט הוא בעיקר על מה שקורה אחרי זה, והוא מראה כיצד הרצון בפרסום ובכסף הרב שמתלוה אליו יכול להפוך אדם השמח בחלקו לאדם שמאבד קשר למציאות. בתחילה הוא מתלהב מהרעיון של הופעה בטלוויזיה וכל מה שמשתמע מכך, אבל עד מהרה התלהבותו הופכת לאובססיה.
בתוכנית הטלויזיה עוקבים אחרי מעשיהם של המשתתפים ימים ולילות ולורנצו מתחיל לחשוב שמפיקי התוכנית עוקבים אחריו על מנת להיות בטוחים אם לבחור בו והם אולי יעשו זאת כשיווכחו שהוא אדם טוב שעוזר למסכנים.
התהליך שהוא עובר משפיע לא רק עליו אלא גם על אשתו, מריה, ילדיו, משפחתו המורחבת, שותפו המאמין בישו ושכניו לדוכן הדגים.
את הסרט ביים, מטאו גרנה שב-2008 ביים את הסרט המזעזע ומלא הדם על המאפיה האלימה של נאפולי. הסרט הזה קל יותר אבל שם כמו פה הוא מראה מציאות של נאפולי שלא מוכרת לתיירים. דרך הסיפור על התוכנית הריאלית הוא מציג מגוון רב של טיפוסים ארציים אמיתיים ונפלאים הדומים לדמויות מסרטיו של פליני בלי פילטר של הקולנוע ההוליווודי שנוטה להציג שחקנים יפים ומטופחים.
כמו ברוב סרטיו של פיליני גם לכנסיה ולדת חלק חשוב בכל מה שקורה.
הסרט כאמור היא מעין סאטירה ומלודרמה גם יחד אבל מאחורי הסיפור והדמויות הססגוניות זוהי גם בקורת נוקבת על תרבות התוכניות המציאות למיניהן ועל החיים באיטליה של היום.
עובדה מעניינת היא שהשחקן הראשי המעולה אניאלה ארנו עם המבט העצוב הוא אסיר שהתגלה בהפקה תיאטרלית של בית הסוהר שקיבל רשות מיוחדת להשתתף בסרט אבל כל לילה היה חייב לחזור ולישון בתאו. נראה שבבתי הכלא של איטליה יושבים הרבה שחקנים מוכשרים. רק לפני כמה שבועות הוצג בבתי קולנוע בעיר סרט איטלקי ,Ceasar Must Die הפקה של המחזה יוליוס קיסר עם שחקנים שהם אסירים…
