לאה גלפנשטיין כיכבה במגוון הצגות בישראל וזכתב הפרס השחקנית המבטיחה של תיאטרון הבימה * עכשיו היא בלוס אנג'לס, לבד, נוסעת לאודישנים מדירתה בווסט הוליווד וחולמת על יצירת סידרה מתוך החיים
לאה גלפנשטיין זכתה בפרס השחקנית המבטיחה בתיאטרון הבימה לפני חמש שנים. היא למדה בתלמה ילין, סיימה לימודי משחק בסמינר הקיבוצים והצטרפה בסיום לימודיה לקבוצת 'צעירי הבימה'. במהרה השתלבה גם בהצגות האנסמבל הבוגר של התיאטרון ובמשך 8 שנים הופיעה בעשרות הפקות שונות בינהן: "יחסים מסוכנים"(אילן רונן),"תמונתו של דוריאן גריי"(יחזקאל לזרוב), "ארץ חדשה"(שי פיטובסקי) "אדם לא מת סתם"(שיר גולדברג) ועוד. תוך כדי המשיכה להופיע בהצגות פרינג' :"בתולים"(מאור זגורי), "התקלה" שי פיטובסקי וכן בהצגות ילדים שונות בהן זכתה ב'פרס הבמה לילדים' כ'שחקנית הראשית הטובה ביותר' על משחקה ב"האסופית"(יעל טילמן). בנוסף היא זכתה בפרס בקטגוריית 'השחקנית המבטיחה' על תפקידיה בהצגות "אדם לא מת סתם" ו"השבועה.
"אחרי עבודה קשה של הרבה שנים", נזכרת לאה, "אני עדיין מרגישה שאני רק בתחילת הדרך. המנוע שלי גדול ורעב ליצירה ולהתרחבות למדיומים נוספים. זו זכות גדולה לעבוד ולהתפרנס ממה שאני הכי אוהבת לעשות והפרסים שהגיעו בדרך היו חיזוק עידוד שלהמערכת' עבורי: 'תמשיכי, אנחנו איתך!""
גלפנשטיין היא בת יחידה לסימון, יליד צ'ילה ומזל, ילידת מצריים. את ילדותה בילתה בבת ים (ראו במסגרת), גלפנשטיין החלה לגבש פרסונה בימתית ייחודית, המאמצת בכל מחזה דמות שונה לחלוטין. "עבורי זו מחמאה", היא מודה, "כבר גילמתי כלבה, ילדה, זקן בן שמונים, נערה מתבגרת אבל אף פעם לא מישהי קרובה אליי בגיל ובאופי. יצא ככה, ואם זה מקשה להדביק עלי טייפ-קאסט אני מאושרת".
לאחר קבלת הפרסים היא שיחקה בעוד הצגות רבות מספור כגון: “פרויקט טרור" -שהיה מיזם בינלאומי שקיבץ תיאטראות מכל העולם לפסטיבל שעסק בנושא הטרור, והתקיים לפני חמש שנים בשטוטגרט.
לאה: "עד גיל 14 לא היה לי חדר, ישנתי בסלון על ספפה של עמינח. כל יום בשעה 7 בערב אמא הייתה מורידה לריצפה את הכריות הגדולות של הספפה, מוציאה מארון הבגדים החום הגדול שעמד בסלון סדין של נעלולי פלא, פורסת אותו על הספפה וככה כמו במטה של קסם הופכת אותה למיטה שלי.
"החדר שלי היה השירותים, זה היה המקום האהוב עליי בעולם, הייתי נכנסת אליו ככובשת עם ערימות של ספרים ובובות ומכריזה בתרועה ובקול רם ש:'אני בשירותים!'
מה שאמר שאף אחד לא יחפש או יפריע או ידפוק על הדלת כי זה הזמן שלי. הייתי יושבת שם שעות: מדמיינת ,קוראת, משחקת ב'קשר משפחתי' כשאני כל הדמויות במשפחה וגם המטפלת, כותבת ,חולמת ובעיקר מדמיינת ומדמיינת ומדמיינת…אמא תמיד הייתה דופקת על הדלת :'נו לאה כמה זמן את שם, זה לא בריא תצאי החוצה', היא אפילו לקחה אותי לרופאת המשפחה בדאגה: 'מה יש לילדה?' וד"ר בורנשטיין חייכה ואמרה: 'תני לה'.
"לא היינו עניים, אבל ההורים שלי לא הצליחו ליצור בית עם גבולות ברורים או אפילו רק עם קירות שיסמלו הפרדה. אני זוכרת את עצמי בת 5 יושבת על שולחן השיש בסלון עם בגד גוף כחול, מסתכלת על הגינה שמעבר לתריסים שומעת את ההורים רבים וחוזרת בראש על המילים: 'אני אהיה אחרת, לי יהיו חיים אחרים, אני אהיה אחרת, לי יהיו חיים אחרים'.
"בגיל 14 קרה הנס רציתי ללמוד ב'תלמה ילין' ועברנו לר"ג, פתאום היה לי חדר- חדר משלי. היה לי חדר אבל לא באמת ידעתי מה עושים בתוכו. פתאום יש לי את כל המרחב הזה אבל מה בעצם מקיימים בו.
"לפני שלוש שנים כשאבא שלי נפטר פתאום העולם נפתח והתרחב והעזתי לצאת לתוכו, לעזוב את כל מה שעבדתי כל כך קשה ובמסירות שיהיה שלי ויגדיר אותי, שחררתי אחיזה והסכמתי לפגוש את עצמי מחדש בלי להחזיק כלום או לפחות להשתחרר לאט לאט מהאמונה שאני מחזיקה ושולטת במשהו או במישהו אפילו לא בעצמי".
ניו יורק- לוס אנג'לס
בעיר התפוח הגדול היה לי חדר מדהים. הכי לא ניו יורקי: חדר ענק וחדש במנהטן עם שירותים ואמבטיה משלי, אבל כל הזמן הייתי ברחוב. הלכתי. במשך שנתיים רק הלכתי בלי הפסקה. הייתי סטייל פורסט גאמפ. לא ידעתי לאן מה ואיך, פשוט הלכתי בשלג בגשם בשמש. הייתי ב-NY והסלון בבת- ים עם הארון החום והספפה של עמינח היו נוכחים יותר מתמיד, הלכו איתי ברחובות, לא נתנו לי להיות לבד.
"פתאום הכול עלה: כל הילדות שאף פעם לא סיפרתי עליה, הבית שהיה לי כל כך קשה לשתף בו, לגדול בו והכי קשה לעזוב אותו.
לפני 4 חודשים בדיוק עברתי לאל-איי, רציתי שמש שתאיר אותי כי אני הכי אוהבת להיות באור. לפני שלושה ימים לכבוד יום הולדתי עברתי לדירה משלי בווסט הוליווד.
אחרי כל כך הרבה שנים יש לי חדר ובית משלי ואני יושבת בבית כי לא הולכים ברחוב (בימים טרופים אלה) ונהנית להיות בבית..
ביום ההולדת שלי קיבלתי הודעה מהדייר שגר בדירה בבת ים. הוא כתב שהם רוצים להישאר עוד שנה בדירה אבל מבקשים לבנות קיר בסלון, כדי שיהיה חדר קטן לילדה…
כמה את אמיצה!
"אחותי איזה אומץ יש לך! אני מעריצה אותך!!(אני אומרת לעצמי) את מבינה שיש לך ביצים של שור? את העזת לעשות את מה שרב האנשים רק חולמים עליו, וחלק גדול מהם אפילו לא יעזו אפילו לחלום . באמצע החיים קמת ועזבת את כל מה שעבדת ובנית במשך שנים בזיעה בלתי נגמרת, ופשוט יצאת להרפתקה הכי לא ידועה שיש, וכל זה כשאת כבר מחזיקה במה שכל שחקן בעולם יחתום עליו שזו הצלחה והגשמה במקצוע הזה: יומן מלא בהצגות, משכורת קבועה, הכרה וההערכה מקצועית.
"את פשוט קמת וקפצת לתוך מציאות שהיא ההפך הגמור מזו שחיית בה: נסעת לבד ליבשת אחרת במדינה זרה הכי רחוקה מהבית, עם שפה חדשה, כשאת הופכת להיות עוד אחת מתוך מאות אלפי שחקנים מכל העולם שמגיעים לשם ורק חולמים שמישהו סוף סוף יצפה עד הסוף באודישן.
"אחרי שסיימו את המשמרת הלא נגמרת שלהם, וכששואלים אותם במה הם עוסקים הם לא באמת יודעים לענות אם הם שחקנים, או שולחי אודישנים, או חולמי חלומות מקצועיים. וואו…פשוט וואו…אני לא הייתי יכולה לעשות צעד כזה, לחיות בכזאת חוסר וודאות, בתלות מוחלטת במישהו אחר שבמקרה יכתוב דמות שאיכשהו תתאימי לה בול, ואין לך שום שליטה על זה, וזה לגמרי לא תלוי בכישרון או ביכולות שלך אלא בקשרים ובהרבה הרבה הרבה מזל… וואו אני מקשיבה לעצמי אומרת את כל זה ועוד יותר מבינה כמה את אמיצה!"
"ורגע, תגידי שאני אבין… יש לך בכלל תוכנית? אחרי כמה זמן יודעים אם הצלחת או לא? כמה זמן את נותנת לעצמך? ממה תתפרנסי בינתיים? זה פחד אלוהים! ועוד בימינו שהתחרות כזאת רצחנית? ומה עם ביטוח בריאות – זה הכי חשוב וכל כך יקר…? ומאיפה יהיה לך כסף, יש לך חסכונות? ומה תעשי עם ויזה? אומרים שזאת התקופה הכי קשה לזרים באמריקה, זה נכון? ואת גם נוסעת לגמרי לגמרי לבד בלי להכיר נפש חיה, והבדידות שם לא נגמרת, רואים את זה בכל הסרטים – המרחקים שם עצומים אנחנו בכלל לא יכולים להתחיל לתפוס את זה, ואת כבר לא ילדה -את צריכה לקחת את זה בחשבון כי השעון מתקתק, מה יהיה עם זוגיות? את תהיי מוכנה להתחתן עם 'לא יהודי'? זה בסדר כי הילדים כן יהיו יהודים… אבל איך תסתדרי בלי משפחה קרובה שתעזור…? ואת לבד שם! אמא'לה!!
"וואוו… בהחלט וואוו… להצליח להקשיב לכל נאומי ה'חיזוק' האלו שמגיעים מתוך אהבה אמיתית מכל כך הרבה אנשים, ולהמשיך להאמין שאני לא מטורפת מלאת פנטזיות שחיה בסרט שמוקרן בתוך הראש שלי ולמעשה עדיין לא התבגרתי ואני ממשיכה להאמין בחלום שרב האנשים מחלימים ממנו בחסות 'האחראיות' שמגיעה עם ההתבגרות. כל זה באמת מצריך אומץ, אמונה, ומערכת חיסונית שיכולה להתמודד עם אי וודאות מתמשכת בכל כך הרבה חזיתות.
רוצה להיות שחקנית בינלאומית
לאה: "תמיד מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון בינלאומית. זה אנושי: רציתי להכיר ולהתנסות בלהיות כל האנשים בעולם, בכל המצבים האפשריים ולחוות את כל מה שלהיות אנושי טומן בחובו. היה לי האומץ להיות כזאת רק על הבמה.
"החיים ביומיומיים הרגישו לי יותר מדי מפחידים כדי שאעז ואחיה אותם במלאות, בעצמה וללא התנצלויות כמו שהצלחתי לחוות אותם דרך המשחק. אני הכי אמיצה בדמיון, בחללים שחורים ומוארים, כשמאות ואלפי אנשים צופים בי אומרת מילים של אנשים אחרים וחווה מצבים דמיוניים.
"ואז הגיע הרגע שהחלטתי שאני מוכנה לצאת לחיים ובגדול: אבא שלי נפטר וכל כך כאב לי הלב, שהפחד השתתק ונדם והגיע הזמן שלי להגיד ליקום בקול ברור ורם מה אני באמת רוצה, ולצאת לפגוש את כל מה שמבקש ממני להתגלות ולהיות בתנאי 'המערב הפרוע' של העולם הגדול.
"כשיוצאים להגשים חלומות רק דבר אחד בטוח: יוצאים למסע כשהחלום הוא רק הפתיון-נקודת ההתחלה, ועכשיו האומץ האמיתי הוא להשתתף בצורה מלאה ברכבת ההרים של הנשמה, שלוקחת אותי לאן שהיא רוצה, ומגלה לי מי אני באמת בתוך החיים והרצונות שביקשתי באומץ להגשים – והנה אני עכשיו יוצרת סדרה מתוך החיים."
