סרטו הדוקומנטרי של דרור מורה, בו מככבים שישה מראשי השב"כ לדורותיו, זכה בפרס סרט התעודה הטוב ביותר מטעם איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי ונבחר יחד עם סרט ישראלי-פלסטיני להיות אחד מחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר * מה יש בו?
"שומרי הסף", סרטו התיעודי של דרור מורה, זכה בשבוע שעבר בפרס סרט התעודה הטוב ביותר מטעם איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי. הזכייה מצטרפת לשורת הפרסים והכיבודים שהסרט כבר גרף בזירה הבינלאומית. בין היתר, הוא זכה בפרס סרט התעודה הטוב ביותר מטעם איגוד המבקרים של לוס אנג'לס, במקום השני בתחרות המקבילה שמקיים איגוד המבקרים של ניו יורק, ובמועמדות לפרס היוקרתי שמעניק איגוד המפיקים האמריקאי, בטקס שיתקיים ב-26 בינואר.
הסרט נכנס השבוע לרשימה הקצרה של טוענים לאוסקר, ונכלל בין 15 מועמדים שנבחרו מתוך 120 סרטים, המתמודדים על התואר היוקרתי. ביום חמישי הוא הצליח להימנות עם חמשת המועמדים הסופיים יחד עם הסרט הישראלי-פלטיני "חמש מצלמות שבורות" העוסק במאבק המתמשך בבילעין, ובכך קבע תקדים: אף סרט ישראלי לא הצליח עדי השבוע להגיע לגמר אוסקר הסרט הדוקומנטרי.
בנוסף, זכה הסרט בביקורות מהללות, בין היתר בשני המגזינים המובילים של תעשיית הקולנוע האמריקאית, "וראייטי" ו"ההוליווד ריפורטר", וכן נכלל ברשימות רבות של "עשרת סרטי השנה", שפורסמו בשבועות האחרונים בעיתוני העולם. בין היתר, הוא הופיע ברשימות כאלה שפירסמו מבקרי הקולנוע של "ניו יורק טיימס", "לוס אנג'לס טיימס" ו"אנטרטיינמנט ויקלי".
הבמאי דרור מורה, צלם בעבר, צילם את "כיכר החלומות" ואת "בית"ר פרובנס". סרטו הדוקומנטרי הראשון "שרון" עקב אחר ראש הממשלה שנחשב לאבי ההתנחלויות, בעת המהפך בדעותיו והחלטתו ליישם את רעיון ההתנתקות. בסרטו הנוכחי הצליח מורה להושיב שישה ראשי שב"כ לשעבר לסדרת ראיונות-שיחות גלויות על התפקיד שאותו מילאו במרוצת יותר מ-30 שנה, בהן עוצבה תפיסת בטחון הפנים של ישראל.
השישה הם אברהם שלום (1986-1980), יעקב פרי (1995-1988), כרמי גילון (1996-1994), עמי איילון (2000-1996), אבי דיכטר (2005-2000) ויובל דיסקין (2011-2005).
בסדרת ראיונות, בהם משולבים צילומי האירועים, מתייחסים ראשי השב"כ לאופי הארגון מראשית דרכו, ולדינמיקה המשתנה בפעילותו במרוצת השנים הארוכות בהן נדרש לאתגרים יוצאי דופן. מהפניית כוחות ומשאבים מפעילות כנגד הצבאות הערביים להתמודדות שונה לגמרי מול ארגוני טרור, בכלל זה סיכולים ממוקדים ואמצעים מתוחכמים אחרים לחיסול ראשי ארגוני מחבלים. ממלחמה בפח"ע לפעילות נמרצת נגד גורמים פורעי חוק בימין הקיצוני, שהפעילו טרור יהודי נגד פלסטינים וארגנו הסתה שהביאה לרצח ראש ממשלה – אחד הכישלונות המהדהדים של הארגון.
כל אחד מראשי השב"כ מתייחס, בין היתר, לפעילות הבולטת בתקופתו. אברהם שלום (בן 84) – המיוחד והססגוני שבמרואיינים – מדבר לראשונה בפתיחות מפתיעה על ההוראה שנתן לרצוח את שני המחבלים שנמנו עם חוטפי קו 300 ב-1984 ונלכדו בעודם בחיים, כשעדשת צלם מתעדת זאת. בקדנציה של שלום גם חשף הארגון את התארגנות המחתרת היהודית, שהטמינה בראשית שנות ה-80 מטעני חבלה במכוניות של בכירי ההנהגה הפלסטינית בגדה וגרמה לפציעתם הקשה של ראשי הערים של רמאללה ושכם. מעצר חברי המחתרת מנע את ניסיונם להטמין מטענים גם באוטובוסים פלסטיניים ואת מימוש תוכניתם השטנית לפוצץ את כיפת הסלע, מהלך שאילו צלח היה, לדברי ראשי השב"כ, מביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מצרים ולפרוץ מלחמה איסלאמית כוללת נגד ישראל.
פרי מונה לאיש שישקם את הארגון לאחר התפטרות שלום. בימיו פרצה האינתיפאדה הראשונה והוא הפעיל יד קשה כנגד פלסטינים מבוקשים. הוא גם פתח את הארגון לתקשורת, תוך מתן אפשרות לביקורת על התנהלותו. פרי מרחיב את הדיבור בסרט על הצורך של השב"כ לשנות קיצונית את קונספציית הפעילות שלו בעקבות הסכם אוסלו, שנחתם בקדנציה שלו. זו כללה הקמת מנגנון לשיתוף פעולה עם הפלסטינים, והתנהלות בהתאם להחלטתו של ראש הממשלה רבין, בעקבות גל הפיצוצים באוטובוסים, ליישם את ההבנות שהושגו כאילו אין טרור ולהילחם בטרור כאילו לא נחתם הסכם. פרי היה איש אמונו של יצחק רבין והשתתף במשלחת שניהלה מו"מ על סידורי הביטחון עם הפלסטינים. הוא אומר בסרט שכאשר ראש ארגון מסיים את שירותו בו, ולנגד עיניו עולים מחזות של אירועים קשים להם היה אחראי, אין מנוס מלהפוך לשמאלני.
כרמי גילון מדבר בסרט בעיקר על תסכולו והשבר האישי שחווה בעקבות כישלון הארגון למנוע את רצח רבין, והגשת התפטרותו עקב כך, שנדחתה על ידי פרס. הוא האיש שהתמחה בשב"כ, לפני שעמד בראשו, באבטחת אישים ואף הקים את האגף היהודי, שחשף את המחתרת היהודית. הוא התריע על כוונת קיצונים לבצע רצח פוליטי כדי להרוג את תהליך השלום, אלא שרבין התייחס לכך בביטול וסירב ללבוש אפוד.
ראשי השב"כ המרואיינים מודים שהרצח שבוצע על ידי יגאל עמיר בלם ובעצם הקפיא וסתם את הגולל על תהליך השלום, שרבין היה לדבריהם ראש הממשלה היחיד שפעל למימושו ברצינות ובמרץ. עם זאת גילון זוקף לזכותו את חיסול "המהנדס", יחיא עייאש – רב-מחבלם שהיה אחראי לפיגועי טרור מהקשים שחוותה המדינה – באמצעות פיצוץ טלפון סלולארי. כחודש לאחר מכן הוא התפטר, עדיין תחת הרישומים הקשים של רצח רבין.
עמי איילון, שמונה לשקם את הארגון בעקבות הרצח ופעל בתקופת כהונתם של שלושה ראשי ממשלה – פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק – מבכה בסרט את דעיכת הסכם השלום ומביע תסכול מהתנהלות הדרג המדיני בתקופתו. איילון אחראי למהפכת המחשוב בשב"כ והפיכתו לאחד הארגונים המתקדמים בעולם, מבחינה טכנולוגית. הוא ניהל מאבק חסר פשרות בטרור, ויחד עם זאת התריע על תסכול ותסיסה גוברים והולכים בקרב הפלסטינים ועל החשש מפריצת אינתיפאדה שנייה. לדבריו, הדרגים הגבוהים התייחסו לכך בביטול, מה שגרם לאיילון (שהתפטר בתום ארבע שנים למרות שהוצעה לו שנה נוספת), לצאת, לאחר כישלון פסגת קמפ דייוויד, בהשתתפות ברק וערפאת, ופרוץ האינתיפאדה השנייה, בהתבטאויות חריפות, יוצאות דופן, נגד מנהיגי המדינה.
אבי דיכטר מתאר בסרט את שיטת הסיכולים הממוקדים שהוא היה ממוביליה, ונותן דעתו על הבעיות המוסריות שיצרה, בכך שפתחה פתח להרג חפים מפשע בעת הטלת פצצות על בתים בהם שוהים מחבלים. זאת לאחר שפצצה שהוטלה על ביתו של מנהיג החמאס סלאח שחאדה, גרמה גם להרג 14 אנשים נוספים, רבים מהם ילדים. בתקופתו נרשם גל פיגועים נוסף במדינה, ששיאו פיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה בערב פסח ב-2002. ראש הממשלה אז, אריק שרון, נתן את ההוראה לפתוח במבצע "חומת מגן", שהצלחתו סייעה לשב"כ לחלוש על השטח, לנקותו משרידי קיני טרור ולבסס בו אחיזה. דיכטר גם היה מהדוחפים המרכזיים להקמת גדר ההפרדה, שצמצמה משמעותית הוצאת פיגועים מהגדה.
יובל דיסקין היה ראש הארגון בתקופת ההתנתקות. הוא נקט בפעולות רבות למניעת פיגועי יהודים, כמו זה שביצע החייל עדן זאדה, וכן הגביר באופן מירבי את השמירה על חיי ראש הממשלה שרון. הוא גם התריע נגד עריכת בחירות ברשות הפלסטינית ב-2005, שהובילו לניצחון החמאס. בתקופתו נחטף גלעד שליט והארגון נכשל בהשגת מידע על מקום שביו.
"שומרי הסף" הוא הסרט הדוקומנטרי היקר ביותר שהופק בישראל: תקציבו כמיליון וחצי דולר. משולבות בו הדמיות ממוחשבות המשחזרות פעולות צבאיות ומודיעיניות. שנוצרו בטכנולוגית CGI (אנימציית מחשב פוטו ריאליסטית) המבוססת על תצלומים מקוריים.
התובנה המטלטלת של הסרט היא שכל ראשי השב"כ, ללא יוצא מן הכלל, מבקרים את ראשי הדרג המדיני אותם שירתו (להוציא רבין), על אוזלת ידם וסירובם לחתור באומץ להסכם שלום. הם צופים עתיד עגום למדינה אם לא תתקיים הידברות וייפתח תהליך מדיני רציני, תוך ניסיון אמיתי להגיע לפיתרון סופי של הסכסוך עם הפלסטינים. "אנחנו מנצחים בקרבות, אך מפסידים במלחמה", הם טוענים ומסבירים שבהכירם באופן מקיף ויסודי את מנטאליות הצד שכנגד, מעגל האיבה לא ייפסק כל עוד נמשיך לגרום הם סבל.
