איש המכירות הישראלי מס' 1 בהוליווד מדבר לראשונה על ההיסטוריה הקולנועית העשירה שלו, מימי גולן-גלובוס העליזים ועד הפרידה המתוקשרת משותפו אבי לרנר * "אבי ואני חברים בלב ובנפש, כמו אחים. 30 שנה לעבוד יחד זה לא בא בקלות ויש מורדות ועליות" * ראיון בלעדי למיכה קינן / צילומים: אברהם יוסף פאל
תשאלו כל אחד בברנז'ה ההוליוודית, כולם יאמרו לכם דבר אחד: דני דימבורט הוא איש המכירות מספר אחד בענף הקולנוע. סלזמן כזה היה סופר תקבולים עבור שלוש מאות וחמישים סרטים ואת רובם מכר מראש, על הנייר.
את דימבורט אני זוכר בתור בחור מתולתל קופץ בקלילות שתי מדרגות במכה אחת בחדר המדרגות הצפוף של סרטי נוח באלנבי פינת בן יהודה מעל הסטקhיה וצמוד לקולנוע 'זמיר' של הסרטים הכחולים ומול קולנוע מוגרבי. מאז הספיק ללבלב ולצמוח אצל מנחם גולן בסרטי נוח ואחר כך הצטרף יורם גלובוס וביחד הם הקימו את סרטי 'קנון' ורכשו בחוצפתם את אולפני MGM' המתולוגים דאז. לבסוף הוא הצטרף לאבי לרנר והקימו את האימפריה ההפקתית העצמאית הגדולה ביותר בהוליווד :'ניו אימאג' ' ו'מילניום'. רביעית בגודלה רק אחרי שלושת הסטודיוז הגדולים. עכשיו דני דימבורט חובש כורסת מנהלים מרופדת עור שחור בקומה שביעית בפנטהואז של בנין המשרדים היוקרתי בסנסט מעל בוורלי הילס, משמש כנשיא חברת ההפקות,"גרניט האדומה" ,יחד עם שני משקיעים אמריקאים, עושה סרטים עם די קפריו גורג' קלוני ומאט דיימון אבל חולם בהקיץ על הימים הטובים ההם שהסרטים היו מצלולואיד והגיעו במיכלי אלומיניום עגולים.
את הקריירה החל דימבורט הצעיר מיד אחרי הצבא שם הכיר את בן דודו של מנחם גולן שהציע לו להתחבר עם הבמאי התותח.
דני: "הבחור אמר לי שיש לו בן דוד במאי סרטים, מנחם גולן, כבר אז הוא היה ידוע, שם גדול, מנחם גולן, וזה היה ב-1964", פותח דימבורט בסיפורו המרתק שידביק אותי לכסא לשעה ארוכה. אגב, דימבורט קשישא סירב להתראיין במשך יותר מארבעים שנה. לא תמצא עליו שביב מידע אישי בשום צינור תקשורת וזו הפעם הראשונה שהוא מוכן להתראיין.
"הצטרפתי בתור עוזר", הוא ממשיך בסיפורו ונע באי נוחות על מושבו", "הייתי בודק סרטים לפני שנשלחו לבתי הקולנוע, היינו מפיצים סרטים בישראל, סרטים מחוץ לארץ. וגם סרטים שאנחנו עשינו". אבל זו הגירסה הצנועה; כולם ידעו אז שהוא למעשה היה יד ימינו של מנחם גולן וקיבל תואר של מנהל ההפצה של סרטי נוח ולאחר שנתיים הפך למנכ"ל החברה.
איך עבדה מערכת ההפצה שלכם באותם ימים?
" אנחנו, בסרטי נוח, היינו מוכרים לבתי קולנוע ישירות. היינו מפיקים סרטים אבל גם היינו המפיצים. בעלי בתי הקולנוע היו באים אלינו בימי שני ומבררים מה יש לנו להציע השבוע. הם ישבו אצלי בחדר ואמרתי להם: יש לי סרט עם אל-פצ'ינו ועם רוברט דינרו, עכשיו מי לא יקנה את זה? וככה הם היו מחליטים איזה סרטים הם יציגו ביום שבת. הכל על הנייר? אני מוכר על הנייר, אני לא מראה להם את הסרט, אני לא מראה שום דבר. אנחנו מתחילים למכור את ה'פרי-סל' ברגע שיש לנו את הפוסטר. גם אנחנו היינו קונים סרט עם השמות בלבד ומי שאהב את השם ואת השחקנים היה קונה. היה מגיע מישהו מנס ציונה או באר שבע, בא וקונה את הסרט.
איך נקבע המחיר?
"היה לי ניסיון מהשטח. הייתי הולך לבדוק בבתי קולנוע, בזמנו לא היו מחשבים, הם היו מנסים לרמות אותך. אני הייתי המומחה. הייתי נכנס לאולם לראות כמה אנשים יש שם, זה כל הענין של ניסיון. היינו מבססים את המחיר לפי מספר הכרטיסים שיימכרו. בסרט טוב היינו מקבלים שישים אחוז מהמכירות של השבוע הראשון ואח"כ זה ירד בהתאם.
"למעקב אחרי המכירות הייתי למשל נוסע לבאר שבע. צילצלתי לבעל האולם מבאר שבע. אז לא היו ניידים, אז צלצלתי מטלפון ציבורי, שאלתי כמה יש היום והוא אמר שחלש היום, עשר דקות הייתי אצלו בקולנוע, הוא התעלף, היה מלא. בערים גדולות, תל אביב ,חיפה, נתניה, חדרה, היית מוכר מינימום, שישים אחוז, חמישים וחמישה אחוז. במחיר הזה זה רץ שבועיים ואחר כך ירדנו לשלושים אחוז".
מי תירגם את שם הסרט? מי קבע?
"המפיץ היה קובע את שם הסרט. אני הייתי מחליט. היה מגיע סרט אמריקאי עם שם רומנטי ועדין, אני הייתי קורא לו "תשוקה בחצות", למשוך את הקהל. או הסרט הידוע TOP GUN עם טום קרוז, קראתי לו 'אהבה בשחקים', זה היה להיט היסטרי בישראל".
הייתם ענקים בישראל, הפקתם את כל סרטי הבורקס והאסקימו ועשיתם קופות גדולות. למה החלטתם לחתוך לאמריקה?
"באותה תקופה הצלחנו מאוד בארץ ופתחנו עסק בדרום אפריקה, הייתי נוסע כל שבוע מתל אביב לדרום אפריקה, הפצתי את הסרטים שלנו וסרטים אחרים. הייתי נוסע לכמה ימים לדרום אפריקה וחוזר חזרה ביום ראשון. ראיתי שזה לא עסק, אז הבאתי את המשפחה לדרום אפריקה. זה היה טירוף גם בשביל המשפחה שלי וגם בשבילי. היה לי מקום קבוע בטיסות אל על.
"היו לי אחוזים מבתי קולנוע בארץ ובדרום אפריקה, היו לי אחוזים מהסטודיו, אחר כך גם היו לי מניות של 'קנון'. לפני שקנון עשה כסף, אז נתנו לי מניות, אבל לא ראיתי מזה גרוש. מנחם גולן קרא לי, ב-1980, 'בוא לבקר אותי', זה היה בינואר, הוא אומר לי להישאר פה עד מאי ובמאי ניסע לפסטיבל קאן. שאלתי אותו: 'מה אתה משוגע?' מה עם המשפחה שלי, אני לא אראה אותם כל כך הרבה זמן? אז הבאתי אותם חזרה לישראל. בועז דוידזון גם הביא את המשפחה לתוך הנדודים העסקיים שלנו. בועז בחור מאוד מוכשר. יש לנו היסטוריה, אני גיליתי אותו, הוא נתן לי למכור את הסרט 'שבלול' שביים. באתי לחבר'ה שלי ואמרתי להם תראו את זה , בועז , הוא במאי נפלא. ראיתי את הסרט שלו, סרט דל תקציב. הוא מאוד מצא חן בעיני. רציתי לקחת אותו מיד, אבל הם לא רצו, אחרי זה כשהוא הצליח , נתנו לו סוף סוף לביים סרט, קראו לו 'משפחת צנעני'. זה הלך טוב מאוד.
"יום אחד בא אלי מנחם גולן ואמר לי: שמע, אנחנו סתם מבזבזים את הזמן, אנחנו עושים סרטים, לעשות סרט זה דבר קשה, אם עושים אותו בארץ או עושים אותו באמריקה זה אותו מאמץ, אותו קושי, אותן אנרגיות. אנחנו קונים סרטים מכל העולם בהרבה כסף. אנחנו מפיקים סרטים ישראלים בעברית עם תרגום או דיבוב, מי ירצה לקנות או לראות? נעשה סרטים באמריקה עם שחקנים אמריקאים שמדברים אנגלית ונמכור בכל העולם בעצמנו.
"מנחם גולן היה איש קשה. עד היום אנחנו בקשר והוא ממשיך לעבוד למרות שעבר מזמן את ה-80. אז הגענו לאל איי שכרנו בתים בהוליווד. כשבאנו לפה אף אחד לא ידע איך עובדים בהוליווד, לא מנחם, לא יורם גלובוס ולא אני… זה היה ב-1980. באנו לפה, החלטנו שעושים סרטים אמריקאים עם חוצפה ישראלית. אז קודם לפני שהשקענו גרוש בסרט או בהפקה, לקחנו משרד הדפסנו כל מיני פוסטרים ופרסומות והלכנו לפסטיבלים. אמרנו שיש סרט 'אקשן' למשל עם קומנדו ישראלי אז והתחלנו למכור. ככה אתה מקבל ניסיון, זה לקח לי 48 שנים. לי לקח יותר זמן מאחרים, אבל פיתחתי מומחיות.
"גם באמריקה עבדה אותה השיטה. אתה ממציא את המחיר, אתה בודק כמה עלה לך הסרט, איך אתה תצא. אז עשו סרט בשנים שלושה מיליון דולר כמו שהיום עושים סרט במאה מיליון דולר. בשבוע הבא למשל אנחנו גומרים סרט עם דיקפריו. לפני שהיה לנו סרט, לא היה לי אפילו טריילר להראות, מכרנו בכל העולם חוץ מיפן שלא הסכמנו על מחיר. ככה אספתי כסף לעשות את הסרט לפני שהיה לנו פריים אחד.
מנחם היה הבוס שלי. הוא רצה לעשות אז שני סרטים במכה, כל סרט 50 מיליון דולר, אני מדבר לפני 30 שנה. לבסוף הסרט 'ספיידרמן שלוש' היה פלופ לצערי הרב. הם קנו זכויות לסרט או שניים שעלו מעל 100 מיליון דולר. הייתה נפילה, כמעט הפכנו לחברה של מיליארדים. עלה להם השתן לראש. למזלי כאמור, נתנו לי רק למכור את זה וזה מה שעשיתי".
איך הכרת את אבי לרנר?
"העסק גדל מאוד, היינו כבר די גדולים ועשינו עד אז 200 סרטים. יותר מאוחר בגלל הגרגרנות שלהם (גולן-גלובוס, מ.ק.) הם פשטו רגל, אני הייתי עובד, לא הייתי שותף, קיבלתי אחוזים כי אני איש מכירות. אחרכך 'קאנון' ופאטה' התמזגו ובשנת 1990 קנו את 'MGM', שהיתה בקשיים כספיים רציניים. הייתי נשיא חברת ההפצה. הם לקחו כספים מהבנק, מאות מיליונים, אבל לא ידעו לנהל את האימפריה הענקית הזאת. אז אחרי 20 חודש, יום אחד בא הבנק ופיטר את כל ההנהלה. בזה נגמר הסיפור.
"את אבי לרנר הכרתי עוד בישראל. הייתי מוכר לו סרטים שניהל את בית קולנוע בן יהודה, תל אביב וה'דרייב אין' ליד מעוז אביב. באותו זמן אבי גם ניהל את בתי הקולנוע של מנחם בלונדון, ואני ניהלתי את ההפצה של 'קנון'. ולקראת סוף הקדנציה של קנון התעסקתי גם בבתי קולנוע בדרום אפריקה.
כשבא הבנק ופיטר את כולנו היינו שבורים. הייתי נאמן ועובד טוב, אבל הסוס נגמר לשותפים. אז אמרתי לאבי: 'מה הבעיה, בוא נתחיל אנחנו חברה שלנו'. זה היה ב-1992 ואחרי שפיטרו את כל ההנהלה, אני ואבי הקמנו חברה שקראנו לה אימאג' החדשה. והחלטנו לעשות סרט ומכרנו אותו. הסרט הראשון שעשינו היה 'נינג'ה קטנה', הפקנו אותו באפריקה.
"ידענו והכרנו את העסק, כמובן שידענו, זה היה המקצוע שלנו. אז אמרתי לאבי לרנר 'נעשה אנחנו סרט לבד.' וככה זה התחיל. היה לנו קצת כסף, אז פתחנו משרד ומכרנו את הסרט הראשון על הנייר. מכרנו, הלכנו עם זה לבנק, היינו עם רשת בתי קולנוע בדרום אפריקה, עשינו הכל ביחד בהתחלה. הייתי שותף גם על בתי הקולנוע".
איך מתבצעת המכירה?
"בדרך כלל אני הולך לכל הפסטיבלים. אני עושה הערכות, מברר מה קורה בשטח ומקבל הצעות. סרט כמו אקספנדבל 2 עולה לנו מאה מיליון דולר, אז אני צריך לקבל מושג בכמה למכור אותו ביפן, בכמה למכור אותו באיטליה ובכמה למכור אותו בכל ארץ. בא הבנאדם ואומר לי כמה אתה רוצה? המומחיות שלי זה לקבל את המידע על הסרטים, אני יודע בכמה למכור אותם לפני שעושים אותם. כשבאים אלי עם התסריט וכשיודעים מי הבמאי, מי השחקנים, אני יודע איך למכור אותו ובכמה. אני מעריך את ההכנסות מראש; אם עשיתי מיליון דולר ברוסיה, ואני מוכר אותו בתשע מאות אלף בספרד, וכך הלאה בכל ארץ שאני מוכר, אז אם אני מפיק בשני מיליון אני מוכר בעשרה מיליון, עושה את העשרה אחוז רווח,,זה יוצא בסוף מדויק.
"דוגמא אחרת: יש תסריט, יש שחקנים ויש במאי. אוקיי, אומרים שהתקציב יהיה 60 מיליון דולר לסרט הזה. אוקיי, עכשיו אני אומר לאנשים שנותנים את הכסף, אל תדאגו אנחנו נמכור ב-65 מיליון דולר. וזה בלי אמריקה, רק מהאינטרנשיונל, תקבלו רווח ככה וככה. אני עושה את החישוב והמכירה בכל מדינה ומדינה. למעשה אני מוכר את הזכויות, אחר כך הוא רוצה חמישים פרינטים מהמאסטר שלי, או מאה, אז הוא משלם, אלף דולר לכל אחד".
איך הסתדרת עם אבי לרנר כל השנים הללו?
"אבי ואני חברים בלב ובנפש, כמו אחים.שלושים שנה לעבוד יחד זה לא בא בקלות ויש מורדות ועליות. היתה בינינו חלוקת תפקידים ברורה מאוד. אני לא הייתי עוסק באלמנטים האומנותיים או ההפקתיים, רק במכירות ובמרקטינג.
"בשנים האחרונות ראיתי שאנחנו עושים דברים לא נכונים. היו לי 43 אחוז של מניות שליטה. לאבי גם היה אותו אחוז של שליטה, היינו שותפים שווה בשווה ואין לי שום טענות אליו. אני אוהב אותו והוא עשה לי רק טוב בחיים. אבל היו לנו חילוקי דעות לגבי השכר ששילמנו לכוכבים הגדולים. הוא שלט בהפקות ואני במכירות.
את הסרטים הגדולים היה צריך לעשות יותר בזהירות. אבי יש לו ביצים, אני אומר את זה בחיובי, יש לו אומץ, הוא היה אומר לי כל הזמן: 'אל תדאג, אל תדאג!' ואני כן דאגתי, ואני הייתי במלחמה. כשאני רואה שהסרט הזה עולה 40 מיליון דולר אז אני רואה שאני צריך למכור אותו במעל ל-40 מיליון דולר, ברגע שאבי החליט שכן עושים את זה אז זה נהפך לסרט הכי טוב בחיים.
עכשיו, אם המשקיעים לא משלמים, אנחנו נהיה בבעיה. אני ממליץ לפעמים בוא נעשה את זה ככה או נעשה את זה אחרת. זה קשה למכור לפעמים לקבל החזר על ההשקעה אם אני לא שולט בהוצאות. ברגע שהיינו עושים סרטים קטנים עם כל הגן חיות וכל הכרישים זה היה כמו ערבות בנקאית; אתה עושה סרט במיליון וחצי ומוכר בשלושה מיליון דולר, הרווחת עשרה אחוז וזהו. שם עשינו את כל הלחם והחמאה. אבל פתאום היו מגיעים הסרטים הענקיים האלה וזה כבר לא משחק ילדים. מדובר במאות מיליוני דולרים!
"ואז החלטנו להיפרד, אבל להיפרד כחברים. נשארנו חברים הטובים ביותר כאילו לא נפרדנו. יש לנו יחסים נפלאים, אנחנו אוכלים צהריים ביחד, מדברים לפחות פעמיים שלוש בשבוע בטלפון. נשארתי שותף מלא ב-Nu Image-, אני לא מתערב בבורד אוף דיירקטורס. אבל כל שבוע אנחנו הולכים לעשן סיגר בערב. אני מאוד אוהב אותו הוא אחלה של חבר ובחור לעניין. אחד החברים הקרובים ביותר שלי, אם לא הכי".
תגובה אחת
אפשר וצריך לעשות מזה סרט קולנוע. ואם חסר קצת פלפל ומלח אין בעיה להוסיף. סיפור הצלחה מעניין מאד. רק איך אפשר ליצור עמו קשר וגם עסקי.
האם ניתן לקבל את כתובת המייל שלו ?
בברכה