האבל חוצה ישראל על מותו של אריק האהוב * התקציב השערורייתי של בנימין הגנוב * הסמלים בחיינו שהולכים ונעלמים בלי שוב * מאת יעל ולצר, תל אביב
משחר העולם, הוא היה מאוכלס בסמלים. לא בכדי קם המושג 'סמל המדינה'. אנשים מתחברים לאנשים, אירועים וחפצים ומעניקים להם מעמד של סמל. הם מזדהים איתו, גאים בו, מחקים אותו.
הטור השבוע יעסוק בשלושה סמלים, שונים אחד מהאחר. הזמר והיוצר אריק אינשטיין, שהלך לעולמו לפני כשבועיים; בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ייבדל לחיים; וסמלי חג החנוכה.
כרוב בני דורי, גם אני גדלתי על אריק אינשטיין. עבורי, כמו עבור רובנו, הוא היה סמל ה'ישראלי היפה'. גבוה, חתיך, חיוך של מיליון דולר עם שתי גומות חן, כישרון בלתי נדלה של זמר, יוצר, שחקן ובדרן, שאהבת ארץ ישראל זרמה בעורקיו בגאווה בלתי מוסתרת, כדורסלן וספורטאי.
הערצתי את אריק אינשטיין ששר בקולו העמוק ב'סלאח שבתי' את 'לי ולך', את 'פראג', את 'הנה הם באים עלינו הימים, הימים הארוכים העצובים', ששיחק לצידו של אורי זוהר ב'שבלול', 'מציצים' ו'עיניים גדולות', שאהב את סימה אליהו לבלי גבול. סמל לגבריות כובשת לבבות, שקשה היה לעמוד בפניה בכל זמן ומקום. איש צנוע ותם.
ביום בו נפלה על כולם כהפתעה ידיעת מותו הפתאומי, נזכרתי בתקופה בה הייתי חיילת. גם זה היה מזמן, בימים בהם טרם פשטה מגיפת הסלולר, וגם מחשבים לא היו בנמצא. הקשר למציאות רחוקה והתשובות למושאי הגעגועים התקבלו דרך מכתבים, שנכתבו על נייר בכתב יד.
אחד המכתבים שקיבלתי אז, ממי שהיה אז החבר שלי, נפתח בשורה הפותחת את אחד השירים הכי מרגשים של אינשטיין: "עטור מצחך זהב שחור, אינני זוכר אם כתבו כך בשיר'". בסוף השבוע האחרון הפכתי בשקיות ישנות, חיפשתי כאחוזת דיבוק את המכתב בין עשרות מכתבים, שנערמו אצלי במהלך העשורים האחרונים. לא הנחתי עד שמצאתי. הבטתי שוב ושוב במילים שנשארו כתובות על הדף שהצהיב משנים, קולו של אינשטיין התנגן באוזניי, התרגשתי עד דמעות.
דבר מותו של אינשטיין הישרה באבל כמעט אומה שלמה. התמונות, השירים, האישיות, כל אלו כיסו עמודים שלמים בעיתונים. ברדיו לא הפסיקו לנגן את שיריו, הטלוויזיה שידרה ברצף את סרטיו. מותו היה למרכז השיח בבתי הקפה, במקומות העבודה, בסלון הביתי.
וכל זה כי הוא היה סמל. עבור חלק היה, כאמור, סמל הצבריות. עבור אחרים היה הסמל של הפועל תל אביב. בשביל כולם היה סמל לצניעות וענווה ולמי שהלך עם האמת של עצמו עד הסוף. בשל כך גם הסתגר בביתו, אחד הבתים הצנועים בתל אביב, שמר בנקאות על חייו הפרטיים, הגיח ממנו רק לפרקים, באירועים מיוחדים. מעולם לא היה כוכב ש'השתן עלה לו לראש'.
מאז שירותי הצבאי עברו השנים. שיערי אינו שחור עוד. צבעים ניתנים לשינוי. משחק החיים והמוות לעומת זה אינו נתון בידינו. אבל גם המוות לא יכול למחוק מהזיכרון רגעים וזכרונות מרגשים, לא יכול למחוק מילים ולחנים וקולות, לא ימחוק לעולם מהתודעה אנשים שהפכו לאגדה עוד בחייהם, שהיו ויישארו סמל.
אריק אינשטיין נפטר בן 74, אבל בין היתר, בשל הסתגרותו, נשאר 'צעיר לנצח' בתודעה הישראלית. בשבוע הזה הסתבר כמה אנשים בכל זאת מבקשים ואוהבים ומעריכים סמלים שמבוססים על ערכים, כמה מעריכים אנשים שנוהגים לפיהם. כזה היה ויישר אריק אינשטיין. חקוק בתודעה.
בצד שמנגד לסמל הצניעות ניצב בנימין נתניהו, ואין כל קשר בין האמור לעיל לדעותיי הפוליטיות. לכן אספק את הנתונים הבאים, שנלקחו מתוך דו"ח הוצאות בית ראש הממשלה על בסיס מזומן לשנת 2012, לדבר בעד עצמם ולהוכיח כיצד יכול מנגד לסמל הצניעות להיווצר, דווקא באמצעות מי שאמור להיות סמל ומופת לעם שהוא מנהיג, סמל לראוותנות, לנהנתנות וליוהרה, תכונות שיש להוקיען ולא לאפשר להם להיות סמלי מופת. חוסר הצניעות והיוהרה.
על פי הנתונים סך הוצאות המעון הרשמי בירושלים אשתקד הגיע ל 2.973 מיליון שקל, כמעט פי 2 בהתייחס להוצאות בזמן שאהוד אולמרט היה ראש ממשלה. ההוצאות של ביתם ה'צנוע' של משפחת נתניהו בקיסריה הגיעו בשנה זו לכ-312 אלף שקלים. על הביתה הנוסף ברחוב עזה בירושלים הוצאו עוד כמה אלפי שקלים טובים. ועכשיו תשאלו על מה? בין היתר על נרות ריחניים, שהרי יש להזרים אנרגיה טובה לבית. עבור נרות הלבנדר והפטצ'ולי שולמו שנה שעבר כ-6,000 שקלים. חשבון הטלפון בבית בקיסריה הגיע לכ-30 אלף שקלים וחשבון המים לכ-80 אלף שקלים; מה לעשות שהבריכה הצמודה לבית תובעת את מימיה.
תגובת בית ראש הממשלה על הנתונים לא איחרה להגיע. בין היתר אמרו לגבי הבית בקיסריה: "המדינה אינה נושאת בהוצאות הבריכה, לרבות הוצאות מים. משפחת נתניהו משלמת עבור הוצאות אלה מכיסה הפרטי. המעון הרשמי של ראש הממשלה, לעומת זאת, שמשמש לאורך כל ימות השנה לאירוח ראשי מדינות, קיום התייעצויות רבות ומפגשים רבי משתתפים, תובע הוצאות רבות". ועוד הדגישו שדווקא ב-2012 היתה ירידה בהוצאות.
אבל הגדיל עשות נתניהו, כשבחר בתגותו לצטט דברים שאינשטיין אמר עליו: "בראש הממשלה נתניהו נוהגים באי צדק נורא". חבל שלא בחר לצטט את שאמר אינשטיין בראיון ל'ידיעות אחרונות' ב-2001: "לדבר על עולם הגון וצנוע יותר, זה כבר פתטי. צריך להעניש אנשים כאלו בבחירות. אנשים שחיים בראוותנות, משהו חסר ביושרה שלהם".
סמלים שנשארים בתוקף לזמן
ועכשיו לסמלי חג החנוכה. נרות החנוכה. עלות קופסת נרות, שמפיצים אור ושמחה, במקרה היקר, מגיעה ל 6 שקלים לקופסה, האנרגיה שבהם אינה נופלת מנירות ריחניים בסך 6.000 שקלים. גם עלות הסביבון שולית וילדים וגדולים משחקים בו בהנאה רבה, לא פחות מאשר במשחקים שעלותם עשרות ומאות שקלים.
ללביבות ולסופגניות, שמכינים במטבחים הצנועים ביותר, אותו טעם מתוק וטוב, כמו לאלו המוכנות במטבחים מפוארים או נקנות במעדניות פאר. משמע, כל קשר בין סמל לעלות כספית כבדה מקרי לחלוטין והוא צפוי להיות בן חלוף. מה שמאחד את העם, קושר בין איש לרעהו, תלוי ברגש, באחדות, בערכים ברי קיימא. אלו סמלים שנשארים תקפים בכל מקום וזמן.
אריק אינשטיין כתב בעצמו כאת מילות השיר "אני ואתה נשנה את העולם". מיקי גבריאלוב הלחין והשיר הושמע לראשונה ב-1971.
לפני כמה חודשים התבקש אינשטיין על ידי עיתונאי להוסיף לשיר בית. אינשטיין נענה וכתב, אבל ביקש שלא יפרסמו. לאחר מותו, התפרסם הבית הנוסף בגיליון סוף השבוע של 'ידיעות אחרונות'. "אני ואתה לא שינינו שום דבר. אמרו את זה קודם לפניי, לא משנה. אני ואתה לא שינינו שום דבר".
אינשטיין נפטר בתחושה שהוא לא שינה שום דבר. הוא כאב בחייו את מראה המדינה המשתנה לנגד עיניו, ונתן לזעם, לכאב ולתסכול ביטוי במילים שכתב לחלק מהשירים ששר. עבורי הוא יישאר אותו מי שבזכות שירו התרגשתי כשהייתי בצבא, שהצחיק אותי ב'חידון התנ"ך', שריגש אותי בקולו בשיריו, שכבש את ליבי בצניעותו, ביושרה הפנימית שלו, ביופיו שהיה בברו ובתוכו. סמל הולך ונעלם. וצר על כך.
