מסלול חייו של טל מכביאן נע בין לונדון, רמת גן, לוס אנג'לס ו-וודלנד הילס ⋅ בעקבות עסקיו הבינלאומיים של אביו הוא מתמחה בעסקי הקולנוע והאמנות ופותח עכשיו חברת אבטחה מקומית ⋅ מאז תחילת המלחמה הוא גייס מאות אלפי דולרים לרכישת ציוד ליחידות עילית של צה"ל, ובמיוחד ליחידת החילוץ המפורסמת 669 ⋅ הוא מצטער שלא שירת בצעירותו בצה"ל – ומתנחם בעובדה שבנו משרת כיום בסיירת הנח"ל ⋅ ראיון בגן הפסלים הפרטי המופלא ביותר בוואלי
עד גיל שנה וחצי חי טל מכביאן בלונדון שם גם נולד ב-1969.לאחר מכן עבר עם משפחתו לישראל. ושוב, בגיל 12 עבר לארה"ב, זה היה ב-1980. טל זוכר את ילדותו בישראל ואת הקשרים המשפחתיים החזקים שלו. אביו, יליד בגדד הקפיד על האחדות המשפחתית.
בארה"ב, משפחתו התגוררה בסנטה מוניקה ובטרזנה. אימו הייתה סוכנת תכשיטים שנסעה יום יום לדאון טאון למכור את תכשיטיה. אביו, וויליאם מכביאן, היה ידוע מאוד בקהילה כפילנטרופ נדיב ומפיק סרטים דוקומנטריים ובעל זכיונות תוכן וספורט. בראיון זה טל מתאר את הקשר החזק שלו לישראל, את השתתפותו בצופים ואת חרטתו שלא שירת בצה"ל. הוא תרם רבות לצה"ל במהלך חייו ובמיוחד בשנה האחרונה ליחידת החילוץ המפורסמת 669 ולסיירת 5515 לניוד כוחות מהיר.
טל עסק במהלך חייו במסחר, באמנות ובעיצוב. הוא תמך במשפחתו ככל שיכל מגיל צעיר, עבד בעסקי אביו ובנוסף, הוא היה מעורב בעסקי ספורט מוטורי, בעיקר דרך החברה שהקים אביו בארה"ב. כיום הוא מתגורר בבית נאה ומעוצב במאות דברי אומנות בוודלנד הילס. בפתח הבית מקבל אותנו האביר האמיתי מהסרט "אייבנהו" מ1937- – רמז לאוסף הענק והמרשים של טל.
אנחנו מתרווחים בגן הפסלים הנפלא, ונוף מערב העמק נשקף עד למרחוק. כלב גדול ושחור מלקק את ברכיי החשופות ומוסיף שלווה לפסטורליה הרגועה.
בשעה הבאה יושב מולי טל מכביאן, פוכר אצבעותיו ומספר לי בהתרגשות רבה שלעיתים קרובה לדמעות את קורות חייו:
"נולדתי בלונדון בשנת 1969, לאחר שנה וחצי עלינו לישראל והתגוררנו ברמת-גן, הייתה לנו דירת שלושה חדרים ישראלית טיפוסית. לא רעבנו ללחם אף פעם. בארץ, אני זוכר ששיחקתי כדורסל במכבי רמת-גן, הייתי בצופים, בילינו הרבה אצל סבא וסבתא. הוריי התפרנסו ממסעדה צרפתית מעולה ברחוב דיזינגוף "הפי קסרול". למסעדה הגיעו הבוהמיינים הישראלים, חברי הכנסת וכל המי ומי. בנוסף היה להם גם קייטרינג בתל אביב ובית מלון באילת, מלון "אייל", על יד מלון שלמה המלך.
"כילד, טסתי מדי סוף שבוע לאילת לבקר את אבי שעבד שם. אבי נולד בעצם בבגדד ולאחר הגירוש, עבר עם משפחתו לאיראן ומשם לארץ. הוא היה הצעיר מבין 9 אחים ואחיות ובגיל 12, שלחו אותו למנצ'סטר, לונדון, ללמוד בפנימייה כך שהוא גדל לבדו מגיל 12 אבל עם חליפה כחולה עם סמל זהב של הפנימיה היוקרתית".
אבא שלך הוא אדם מיוחד במינו…
"המחסור של אבי כילד במשפחתיות ממש הטריף אותו ולכן הוא רצה שכל הזמן נהיה ביחד, שנעבוד ונחיה ביחד. אמי, נולדה בפלסטינה ב-1947 להורים מבלארוס ומלטביה. היו לי שורשים עבותים מילדותי בארץ, ואני ממש זוכר הכול. אני זוכר למשל, שאבי ידע להיקשר לאנשים טובים או רעים טוב מאד, הוא ידע להפוך את האויבים שלו לחברים הכי טובים שלו. הוא טוען שהוא יכול לעבוד גם עם השטן, שזה לא היה ממש נכון ולא היה מומלץ אבל זו טענתו…
טל זכה להרבה שיעורים על החיים מאביו ומחוויות החיים המאתגרות שלו. "הוא פירנס את עצמו לבד מגיל מאד צעיר והצליח, נתן מעצמו, עלה ונפל ונסק שוב. ובסה"כ, אדם מאוד טוב, כמו דג קטן ששוחה באוקיינוס של כרישים וטורפים אותו מדי פעם. הוא מאוד תמים, מאמין לאנשים ולפעמים עושה החלטות לא נכונות, עם האנשים הלא נכונים ומהסיבות הלא נכונות. המשפחה הייתה העיקר בחייו, שנהיה ביחד. לא היה מצב שמשאירים אותנו לבד ונוסעים לחופשה או יוצאים למסיבות עם חברים אלא, תמיד אנחנו שותפים להכול ובהכול, וכך גם בעסקים, עד היום".
ספר לי על השנים הראשונות שלכם בלוס אנג'לס.
"בין השנים 1980-1987 גרנו בסנטה מוניקה, בבית שכור. הגענו לשם,סה"כ עם 20 אלף דולר, וויליאם אבי נפל בארץ חזק, כי הוא נהג לתת במסעדה לכל המי ומי לאכול בחינם. אבי היה חבר קרוב של משה דיין ואשתו, הם עשו בזמנו את כל הקייטרינג לבית שלהם. משנת 1987 גרנו בטרזנה. אימא שלי התפרנסה ממכירת תכשיטים ונסעה לשם כך כל יום לדאון-טאון.
"השם המקורי שלנו היה על קנאיין והם עיברתו את זה, ואני חושב, שהם רצו להישמע כמו המכבים או משהו בסגנון הזה. כשאבי גר באירופה בלונדון, הוא רצה להסוות את הזהות היהודית שלו והוא הפך את זה ל-מכביאן"
מה עשית בגיל ההתבגרות?
"אהבתי לאכול פירה ושניצל לאחר בית הספר, הלכתי לסבא שלי ואשתו (סבי התחתן בשנית לאחר פטירת סבתי הביולוגית) בימי שישי לאכול ארוחת שישי, ואהבתי מאוד את שכונת תל גנים בה גדלתי. טסתי לישראל אחרי לונדון, מאוד רציתי להתגייס לצה"ל ואפילו התקבלתי לגרעין של הנח"ל לקיבוץ מגל, אבל אבי היה נגד הגיוס מסיבותיו שלו, לא הסכים שאתגייס וחזרתי לארה"ב.
"אני מאוד מצטער על כך ומתחרט שלא התגייסתי. עכשיו, הבן שלי התנדב לשרת בנח"ל, בגדוד 933 שזו סיירת הנח"ל, ורק עכשיו אני כל כך מרגיש את הכאב שלי. הוא כרגע משרת בחברון".
מה היה השלב הבא בחייך אחרי לונדון ובאל-איי?
"כשעברנו לאל.איי, כבר הייתי בכיתה ו' והלכתי לחטיבת הביניים וגם לתיכון בסנטה מוניקה, למדתי שנה אחת בתיכון שם ואז עברנו לוואלי ולמדתי בתיכון 'טאפט'. לאחר מכן הייתי סטודנט באוניברסיטת 'סי-סאן' בנורת'רידג' כי עבדתי והייתי צריך להישאר קרוב למשפחה על מנת לעזור לפרנסתם. שם, ב'סי-סאן', למדתי מנהל עסקים ושיווק וסיימתי תואר ראשון. נסעתי לארץ, למדתי באוניברסיטת תל-אביב, מדעי המדינה, כי הרגשתי שזה חסר לי.
"לאחר הלימודים באוניברסיטה בישראל, חזרתי לאל-איי. מאוד רציתי להמשיך ללמוד בישראל אבל לא היה לי כסף והייתי חייב לעבוד. בכללי, עבדתי מגיל מאוד צעיר ועזרתי כלכלית למשפחה שלי כמו גם לעצמי.
"העבודה הראשונה שלי הייתה בגיל 16, כשמכרתי פסלים בסגנון אתני בטיילת של וניס. קניתי ואן בצבע בורדו והגעתי איתו כל בוקר לווניס ביץ כדי לנסות ולמכור את הפסלים".
פגשתי את אבא שלך בפעם הראשונה ביריד הסרטים האמריקאי. עסקתם אז בסרטים דוקומנטריים.
"לעניין עסקי הקולנוע שאבי היה מעורב בהם – כשהגענו לכאן, אבי פגש בחור שעבד ב'סוני' ואותו בחור קישר אותו לקניית זכויות של כל מני סוגים של זיכיונות מוטור-ספורט וסוגי מכוניות של פורמולה 1, ג'יפים חזקים ומוטוקרוס.
"בזמנו היו לנו זיכיונות בחברות הללו בצפון אמריקה, ארה"ב ויפן. בשנת 1984 או 1985, אבי הקים חברה עם אותו השותף מ'סוני', קראו לה 'פאוור-ספורטס' והתוכן שנמכר היה בעיקר ספורט ולאחר מכן הוא התרחב מאוד לתוכניות תיעודיות, תוכניות ילדים ועוד.
"אבי ייסד חברה ביפן. התחלנו למכור זכויות בינלאומיות והגענו לכל השווקים הגדולים. כך גם הכרנו את חיים סבן ואשתו. חשוב לי לציין שאצ'י שטרו הוא המנטור שלי, הוא היה הבסיסט של שלמה ארצי, והמנכ"ל של 'הד-ארצי' בגיל 27 . איש של זהב.
"היו לנו גם הרבה שותפויות עם חברת Moonstone Entertainment , חברת סרטים שמבוססת על ארט-האוס. הפצנו את הסרט "מלחמת האופיום", על המלחמה בין הבריטים לסינים. הסרט היה הסרט הכי יקר בזמנו, הוא עלה 15 מיליון דולר, זה היה בשנת 1997. באותה תקופה זו הייתה הפריצה של חברת "קאנון" של מנחם גולן ויורם גלובוס ושל הרבה מפיקים אחרים. אלה היו סרטי אקשן שצילמנו. המשרדים שלנו היו בטרזנה ובקוריאה-טאון".
איך אתה נכנסת לעסקי הקולנוע?
"כבר בגיל 16 התחלתי לעבוד עם אבא שלי, אני זוכר שזה היה פרומו של פורמולה1 של דקה אחת בלבד. משם, הלכתי לתערוכות הבינלאומיות. היינו טסים, אחי ואני, מעמיסים אוטו במילאנו וכשהגענו לקאן הקמנו את הדוכן, ושילמנו הכול עם אמריקן אקספרס כי לא היה לנו מזומן. הייתי טס עם 40 ארגזים של קטלוגים וקלטות VHS. אז זה לא היה דיגיטלי. כל קטלוג שוקל פאונד אחד וממש הייתי טס איתם פיזית ומשלם על המשקל בשדה התעופה. הייתי טס עם קטלוגים והמון שוקולדים (צוחק), היינו מוציאים אלפי דולרים על שוקולד 'גודייבה'. אבי היה מכין כל מני עמדות לשוקולדים בקופסאות של כסף אמיתי שהביא מישראל ונותן כמתנות ללקוחות. הכי חזק הלכו מחזיקי כרטיסי ביקור מכסף ועוד כל מני מתנות לבית.
"אבי היה איש מכירות מחונן. הוא היה מחבר אותי לכל לקוח וגורם לו להיפתח בפנינו. לכן, כילד וכנער, הייתי עירני ומחודד ותמיד ידעתי מה קורה בעולם. כמו כן, לאבי היה חבר מאוד קרוב, אייל ניצן והם עבדו יחד.
"אבי לימד אותי ליצור קשרים עם כל מיני אנשים מרחבי העולם כדי לא 'להיתקע' בראיית עולם אחת. הוא לימד אותי ללמוד תרבויות שונות. הלקוחות שלי היו אמריקאים שצרכו תוכן פרובוקטיבי אינטימי וגם, להבדיל, תכנים על ישו. רוב הסרטים על ישו הופקו בארץ על ידי במאים ומפיקים ישראלים עבורנו, ועבדנו המון עם שחקנים בארץ. עבדנו גם עם מספר חברות בארץ והייתה לנו גישה לכל המקומות הארכיאולוגיים, ולארכיונים. וזה נתן לנו יתרון.
"אישית, הייתה לי הפקה מאוד גדולה שקשורה לארכיאולוגיה הנוצרית, מכרתי סרט על התנ"ך לאינדונזיה, המדינה המוסלמית הכי גדולה בעולם. בגיל 25 בשנת 94', הייתה לי הפקה נוספת על השושלת והתרבות בסין וצילמנו בעשרות ערים וכפרים בסין, ערכנו את זה בישראל וזו הייתה הסדרה הכי מופצת בסין ונמכרה מעולה. היו לי עוד מספר סדרות מצליחות שנמכרו לחברות גדולות".
מה קורה איתך היום?
"כיום אני עוסק בהרבה דברים בתחום האומנות, אנחנו פותחים בקרוב עמותה ושני מוזיאונים ליד פארק Joshua Tree, אחד לאמנות עכשווית והשני מוזיאון תרבותי-היסטורי. השותף שלי הוא סיני-אמריקאי, יזם שבנה הרבה בתים ומכר אותם בחוכמה רבה.
"בקרוב אפתח עם חבר טוב שלי, בעל ניסיון רב ובעל חברות דומות בערים אחרות, חברת אבטחה של 25 עובדים שיאבטחו דיפלומטים באל.איי וקליפורניה. כל המאבטחים הם יוצאי משטרה או יחידות מובחרות. מדובר בשמירה פיזית וגם בפעילות סייבר הגנתית. אני מביא הרבה קליינטים יהודים והרבה ידע לעניין הציוד והסייבר.
"בין לבין אני עוסק באמנות ונמצא בקשר עם מספר חברות הפקה לגבי מספר סדרות, ביניהן סדרות תיעודיות, שאני רוצה להפיק ממש בקרוב.
"הוריי עדיין קשורים לישראל. יש לנו משפחה גדולה בארץ שמתגוררת בעיקר בגוש דן".
איך הקשר שלך לישראל בא לביטוי עכשיו?
"הקשר שלי לישראל הוא חזק, תמיד היה בי את הצורך למלא את החלל שנוצר לי בלב בלי ישראל. כשהתחילה המלחמה, הרמתי מספר טלפונים לחברים ומשפחה, ידעתי שחסר הרבה ציוד, והמון ציוד אמריקאי עבר במחסנים בנגב לאוקראינה. עכשיו אני מקושר להרבה צבאות בעולם בשל תרומות שאני שולח לישראל.
"כשבוע לאחר תחילת המלחמה, רכשתי ושלחתי לארץ אלפי יחידות של חוסמי עורקים ומן טמפון שמכניסים לפצע יריה, מקריש מיד את הדם ומציל חיים. זה היה מיד באוקטובר, בתחילת המלחמה. מאז תרמתי מספר פעמים, במיוחד ליחידת החילוץ 669 איתם הייתי בקשר עוד לפני המלחמה. הגעתי לעוד יחידות מובחרות ותרמתי להן המון ציוד לחימה אישי, חשוב ויקר. אימצתי יחידות נוספות במיוחד את יחידת 5515, זו יחידה ניוד והן מגיעות עם הלוחמים ממש אל שטח הלחימה. ביקרתי בכמה יחידות בשטח ומאז השתתפתי כמה ערבי התרמה, בניו יורק וכאן באל-איי. אספנו מאות אלפי דולרים וקנינו מהרבה מפעלים ציוד שנשלח ל-669".
אתה גם פעיל בתחום הפוליטיקה. מה התובנות לך על מה שמתרחש סביבנו?
"לעניין הפוליטיקה, אני חושב שההישרדות הפוליטית של ביבי היא פשע. זה לא שאני מסכים עם השמאל או עם הימין אבל אני חושב שגנץ, בנט, אייזנקוט וכל השאר צריכים לקחת אחריות על המחדל וכל ההמולה שקדמה לו.
אני לא חושב שיהיה הסכם לשחרור החטופים. אני חושב שהגענו למקומות לא טובים כי "הבעיות העיקריות בארץ הן;
א. הזהות של המדינה אינה מוסכמת – אם המדינה תהיה יהודית או דמוקרטית מבחינת דת.
ב. אי שוויון בנטל והעול הכלכלי.
ג. ככל שדתות אחרות מתפתחות וגדלות בארץ ישראל ובעולם, כך העם היהודי קטן והולך.
ד. אין משילות, המשטרה הוחלשה, בן גביר משתלט על המשטרה, מחליש את המפכ"ל והכל מוביל לאבדון.
ה. אם הייתי הורה של אחת התצפיתניות שעדיין חטופות, ממש הייתי מבצע איזה מעשה טירוף בכנסת.
ו. מלבד זאת, כולנו צריכים לעשות הסברה ישראלית חזקה בכל העולם, ולא להילחם נגד הממשלה והכנסת.
"אני לא מעריץ גדול של טראמפ אבל המשילות שלו ובייחוד יחסי החוץ שלו, מבחינתנו, יותר פרו-ישראליות משל קמלה האריס. מבחינתנו, היהודים והישראלים, טראמפ עדיף".
תומלל על ידי ניצן כגן