לאמריקאים זה יכול להזכיר את וודסטוק אבל בנוסח 2023. אפילו ריח הקטורת באוויר מספק אווירה הולמת. ככל שמתקדמים, הזוועה הולכת ומתגברת * מיכאל טוכפלד ביקר בתערוכה להנצחת מאורעות ה-7 באוקטובר * בקרוב בלוס אנג'לס?
לאורך כל המסלול לא דיברתי. פסעתי בין המוצגים בדממה, מביט בתמונות ובמיצגים ומאזין לקולות. אפילו הריחות ספרו את הסיפור. עד לרגע שהגעתי לנעליים.
עשרות נעליים מונחות בתצוגה, מכל הצבעים והסוגים. אז אמרתי את המילה הראשונה מאז שנכנסתי למתחם.
אושוויץ. וזה לא היה בפולין. זה בניו יורק.
ממש כמו תצוגת הנעליים במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. זו האסוציאציה היחידה שמעלה מיצג הנעליים של קורבנות מסיבת הנובה בתערוכה להנצחת מאורעות 7 באוקטובר המתקיימת בימים אלה בעיר, לפני שהיא ממשיכה לערים אחרות במדינה.
התערוכה מתחילה במוסיקה ובשמחה שהייתה שם, ברעים. לאמריקאים זה יכול להזכיר את וודסטוק אבל בנוסח 2023. אפילו ריח הקטורת באוויר מספק אווירה הולמת.
ככל שמתקדמים, הזוועה הולכת ומתגברת. ברקע עדיין מתנגן הטראנס אבל מהמסכים בוקעים קולות ומראות, לעתים גרפיים, מאותו היום בנגב. את האימה בעיני המתחבאים בשיחים, את המחבלים הארורים היורים בנוסעי הרכבים שנהרגים ומתנגשים זה בזה, את העדויות המצמררות של הניצולים.
את המסלול בנו כפי שנראה בין עצי האתר ברעים. אוהלים צבעוניים, האוהלים האותנטיים שממש היו שם, שיירי בגדים, תכשיטים, חפצים אישיים, תיקים, מחברות, צעיפים, שקי שינה ושמיכות. לא חיקויים. הם הובאו משם.
ונעליים. הרבה נעליים.
לא שחורות וקרועות. סניקרס אופנתיים ומוקסינים מודרניים שנותרו ללא הרגליים שב-7 באוקטובר "איכלסו" אותן.
ביציאה אנחנו מתבקשים לכתוב מסר מעודד של ריפוי, שלום ואהבה ל"אמא אדמה" נוסח ה"נובה".
כתבתי שם: המסר היחיד של ריפוי, שלום ואהבה העולה מכאן הוא נקמה חסרת פשרות באלה שלקחו מאמא אדמה את הריפוי, השלום והאהבה שלה.