רביטל ויטלזון-יעקבס היא סטנדאפיסטית, סופרת ואמא מותשת לחמישה ילדים, אבל רוב האנשים מכירים אותה בתור "זאתי מהאוטו בפייסבוק" • עכשיו היא מוציאה ספר שני, וכצפוי יש לה מה להגיד

הקורונה תפסה את רביטל ויטלזון יעקבס לא מוכנה. "מכל הפחדים שלי כעצמאית, לא הכנתי את עצמי לזה שבחודש מארס – שיא הקריירה של סטנדאפיסטים בכלל וסטנדאפיסטיות בפרט, עם יום האישה ופורים – תהיה קורונה, ויהיו ביטולים של הופעות או של כרטיסים. בינתיים אני מגיעה לכל הופעה שלי, כי אני מכבדת ומעריצה את מי שבוחר בשפיות".
אנשים באו להופעות שלך בשבועיים האחרונים?
"90 אחוז באו. היו ביטולים, אנשים שנכנסו לבידוד או בקבוצות סיכון, ויש כאלה שמבטלים מטעמי פחד. לי חשוב להגיע להופעות, עד שתהיה הנחיה אחרת ממשרד הבריאות".
היא מקבלת את פניי בבית רחב הידיים שלה במושב כפר הרא"ה, עליזה ורעננה למרות סוף השבוע. תלתליה, אחד מסימני ההיכר שלה, מקפצים בחדווה. למרות המיתוס על כמויות הבלאגן שיכולים חמישה ילדים לייצר, הבית נקי ומסודר להפליא. הזמן קצר, הפאנצ'ים רבים, ויש לנו המון להספיק לפני שהיא תצא לאסוף את שלל ילדיה משלל מוסדות החינוך.
איך את רוצה שאציג אותך? אושיית הפייסבוק הישראלית הראשונה? מעצמת מרצ'נדייז? המזלפת המקורית בכוסמין?
"שאלה מצוינת. סטנדאפיסטית, כותבת ואושיית רשת. וגם 'זאתי מהאוטו'".
תגידי, איך זה שאין לך ערך בוויקיפדיה?
"מה??? ראשים ייערפו! למה אני מחזיקה עובדים?"

אם מישהו עדיין לא מכיר, ויטלזון יעקבס (40) היא כיום הסטנדאפיסטית הפורייה ביותר בישראל. היא מחזיקה 100 אלף עוקבים בפייסבוק ו־23,500 עוקבים באינסטגרם, שוברת שיאים סדרתית בסרטוני יוטיוב ("אימהוּת ודיאטה", "יבוטל פורים", "אמרי לא לטבע" – כולם עם 300-500 אלף צפיות), ויקירת הקהל, שנוהר להופעה שלה ("סטנדאפ להורים עייפים") ברחבי הארץ. את כל זה היא עושה באופן עצמאי וללא מגע יד של סוכן, דובר או איש יח"צ, רק שני אנשים שהיא מעסיקה, לניהול במה ולניהול אתר המכירות.
אם זה לא מספיק, היא מחזיקה קו מרצ'נדייז תחת הכותרת "מלכה", שמשווק מגוון מוצרי פנאי – כוסות, מחברות, חולצות, ספלים, מגשים ועוד, וגם טור ב"מקור ראשון". אוסף טורים שלה, "למה דווקא אני", יוצא לאור השבוע בהוצאת מודן קרפד.
כשהיא לא עסוקה, היא גם אשתו של נדב יעקבס, מנהל חברה למימון חוץ־בנקאי, ואמא לחמישה – רותם (בת 12 וחצי), יובל (בת 10 וחצי), גילי (בן 8), נועם (בת 5 וחצי) וזוהר (בת שנתיים וחצי).
איזו אמא את?
"התחלתי עם הכי הרבה אג'נדות, ולאט־לאט הידרדרתי למסך לכל ילד".
עד לפני חמש שנים היא היתה שם קוד לאימהות שרוצות הפוגה קומית מהחיים. למחייתה עבדה כמנהלת וקניינית בסטימצקי, והקפידה להעלות מדי יום פוסטים נוקבים, משעשעים ומבדרים על האימהות, מצב הרוח שלה, מצב העצבים שמביאים לה ילדיה, הזוגיות והחיים עצמם, בדגש על קבוצת הווטסאפ של הגן. מדי פעם הגיחה בפינות בטלוויזיה וברדיו.
את הפריצה הגדולה שלה חייבת ויטלזון יעקבס לספרה הראשון, "תגידי מה את רוצה", אוסף טורים שפרסמה, שיצא לאור ב־2018 ומכר יותר מעשרת אלפים עותקים. בעקבות הצלחת הספר היא הפכה מסוד כמוס של אימהות צעירות ליקירת קבוצת הפייסבוק "מאמאצחיק", ואז גם התחילה להעלות הילוך עם המופעים.
"תמיד ידעתי שאני יכולה לעשות סטנדאפ ושאני אוהבת את זה. כשנדב ואני התארסנו, לפני בערך 17 שנים, עשיתי סטנדאפ ראשון בבית קפה של חברות. באו 40 איש – חברים שהכרחתי אותם לבוא. זה היה סטנדאפ על הרווקוּת שלי, רווקות במגזר הדתי. המשכתי עם זה ארבע שנים, וזה לא המריא. נדב ואני היינו באים לצוותא עם פנקס צ'קים, לשלם על ההפסדים של שכירת האולם. בסוף ויתרתי על צוותא, בצער רב מאוד.
"אחרי זה לא הופעתי הרבה, מפחד. שכנעתי את עצמי שזהו, פספסתי את הרכבת, זה כבר לא הגיל לזה. אבל משום שבפייסבוק קיבלתי במה מאוד מוגנת, עלה לי הביטחון וחזר הרצון. עוקבים שלי התחילו לשאול אותי אם אני מופיעה, ומשהו התבשל בתוכי.

"אחרי הרבה סירובים, פעם אחת שיקרתי וכתבתי בפייסבוק שברור שאני מופיעה, תזמינו אותי ואני באה להופיע מולכם. באתי, אבל לא הבטחתי שיצחקו. מבחינת המגזר הייתי 'כותבת מצחיקה וכיפית', ולכן קראתי להופעה 'שיחה הומוריסטית עם העיתונאית רביטל ויטלזון יעקבס', זו היתה ההגנה שלי".
וזה תפס.
"כי הייתי חרוצה. חרשתי את הארץ ונסעתי לכל חור. הופעתי במקלטים, בכל מקום שהתארגנו בו כמה בנות, בתוך ומעבר לקו הירוק, במקומות שכוחי אל. הייתי משאירה את הילדים עם נדב או עם בייביסיטר, ויום בשבוע – עם סבא וסבתא. אמא שלי היתה שואלת אותי, 'למה את נוסעת ועוזבת את הילדים?', אבל ידעתי שיש סיבה.
"אחרי כמה שנים כאלה, קבוצה של נשים מתל אביב ומרעננה כתבו לי שהן רוצות שאופיע מולן, למרות שאין להן סלון מספיק גדול. אני כבר הרגשתי שיש לי הופעה מוכנה. פתחתי קופה ראשונה במועדון ברלה, וזה עבד. משם עברתי לזאפה ירושלים, ואחר כך למשכן ברעננה ולהיכל התרבות ברחובות.
"כל הזמן הזה המשכתי לעבוד קשה, בעשר אצבעות, ובניתי מותג. הייתי מתקשרת לזאפה, מציגה את עצמי ואומרת: 'שלום, אני רביטל, אתם לא מכירים אותי, אבל אני רוצה להופיע אצלכם'".
הברנז'ה עדיין לא הכירה אותה, אבל השטח כבר בער. אולמות נפלו שדודים לרגליה, הנשים הצביעו ברגליים, וגם בידיים: הרבה לפני עומר אדם, ויטלזון יעקבס קלטה את כוח השיווק של הסטורי, ואין הופעה שלה שלא מסתיימת בטור של נשים שמחכות להצטלם איתה. התוצאות משוגרות מייד אל הרשתות החברתיות. היום באות להופעות שלה נשים רווקות, מאורסות ונשואות טריות, כדי לשמוע ממנה מה מחכה להן. מבחינתה, התשובה לשאלה הזאת ברורה לגמרי: קשה לך? יהיה יותר גרוע.
"יש פער אדיר בין התוצאות שלי היום, אולמות מלאים, ברוך השם, לבין שכבה מסוימת של אנשים מהברנז'ה שאין להם מושג מי אני, וזה בסדר. הגעתי למקום שאין לי בעיה לדבר על כסף ולנהל משא ומתן, ויש לי הרבה סיפוק מכך שאני עושה את זה בעצמי".
למה אין לך סוכן?
"כי בחרתי שלא יהיה, ואולי אני קצת נהנית להגיד שעשיתי הכל לבד. אחרי שעבדתי קשה ועשיתי את כל המהלכים, לא רציתי סוכן. ידעתי שאם אבוא לסוכן שיש לו טאלנטים מפורסמים, הוא לא יציע אותי ראשונה ללקוחות. רק אני אהיה המקום הראשון של עצמי. זה משמח ומתיש לנהל את העובדים שלי, להתעסק עם משכורות ומשברים, עם הגברה ועם מרצ'נדייז. אני נהנית מזה".

ממה את הכי נהנית בסוף היום, מהצ'קים או מהמחמאות?
"משניהם. יש מחמאות מרגשות ממש. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי היא 'את כמו פרק של חברים, אפשר לראות שוב ושוב, וזה עדיין מצחיק'. זה יותר ריגש אותי אפילו מ'רזית!'"
היא נולדה וגדלה בשכונת בבלי בתל אביב, במשפחה ציונית דתית ליברלית. בת בכורה לשרה (67) וליצחק (69) ויטלזון, זוג מורים, ואחותם של אורלי (37) ויהודה (35).
"הייתי הילדה הלא מקובלת והדחויה, המשונה והשונה. נראיתי כמו סטיב ארקל. אנרגיות של 200 קמ"ש עם עטיפה של 'מה את קשורה?'. היום אני מבינה למה הרתעתי את הילדים – גם המראה שלי היה משונה וגם העוצמות שלי. וברגע שיש פער גדול בין הרצון שלך להיות אהוב לבין המציאות – זה קשה.
"לא הייתי בקריאה נכונה של המציאות. לא השלמתי עם מעמדי, לא הסכמתי להיות בשקט ולהיעלם. אז המון שנים הייתי בתסכול, לבד. ובעיניי, אין תחליף לחברים. לעבור את כל החופש הגדול בלי שמזמינים אותך לשום דבר, כשאת יודעת שאת מפסידה כל הזמן – זה היה המצב שלי. חייתי בתוך ציבור דתי קטן בתוך העיר, והיה לי אבוד. הרגשתי שאין דרך מילוט.
"לזכות הוריי יש לומר שהם גרמו לי להרגיש שהשמש זורחת מעלי, ושאני פאר היצירה. אם יש משהו שהעביר לי את התקופה הזאת, אלה העיניים המעריצות של הוריי. כשבני משפחה היו באים לבקר בשבת, אמא שלי ישבה עם חיוך מאוזן לאוזן. היא ידעה שאני נהדרת. בשנים האלה קראתי הרבה. הייתי מחוננת, אבא שלי לקח אותי שלוש פעמים בשבוע לבית אריאלה, שיחקתי עם ברביות, למדתי פסנתר, וכל הזמן אמרתי שכשאגדל, אכיר בנות שיראו שאני מגניבה, שיבינו אותי. חיכיתי לשינוי.
"זה קרה בחטיבה, שם מצאתי חברים, ובעיקר – מצאתי את ההומור".
ההומור פתח בפניה את הדלתות הסגורות. "כשהוא מבוצע טוב, אפשר להצחיק את כולם, מהמורה ועד מלכת הכיתה. מאז ועד היום יש לי הומור שלא פוגע באחרים, הוא מדבר על מצבים או על עצמי. המורות היו צוחקות, 'ויטלזון די, עכשיו תלמדי'".
היא החלה לשעוט קדימה, הופיעה בטקסים בבית הספר ("השכבתי אותם מצחוק"), ניסתה להשתטות בכל הזדמנות. "חברה שלי שומרת סרטונים שבהם אני משתטחת במסיבות כיתה רק כדי להצחיק את כולם. הצלחתי בזה, אבל לעולם אני חיה ב'הקיץ של אביה'. אם הזמנתי חברים לקפה והם מאחרים, אני חוששת, מודאגת, אומרת לעצמי שהם לא יבואו".
בתום הלימודים עשתה שירות לאומי של שנתיים בבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן בירושלים. "הייתי רכזת הדרכה, צחוקים, מסיבות והרמות. בתור 'מגשימת חלומות', כל מי שהיה לו חלום לנסוע לסיני, לקחנו אותו ונסענו לסיני, ואם מישהו
לפני שהחלה ללמוד באוניברסיטה, החליטה לעבוד לרגע בחנות ספרים. "הייתי רווקה דתייה מזדקנת בת 21, מושפעת לחלוטין מ'נוטינג היל', והחלטתי למנף את תעודת ההצטיינות שלי מבית אריאלה. הלכתי לראיון אצל מנהל משאבי האנוש של סטימצקי וקיוויתי לשיבוץ בחנות שקטה בשינקין, שאליה ייכנס בחור דתי שישאל אותי על זלדה ויהיה לו ברט, ואז נתחתן.
"אבל המנהל קלט את הטמפרמנט שלי והכניס אותי לסניף בקניון רמת אביב. בתוך שנה הפכתי לאחמ"שית, ואחר כך ניהלתי חנויות, והתקדמתי לתפקיד של קניינית ספרות מקור". במקביל, היא סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ובספרות והחלה ללמוד לתואר שני בספרות ("אותו כבר לא סיימתי, כי בדיוק כשהגשתי את ההצעה לתזה נכנסתי סוף־סוף להיריון ראשון, וגם פסלו לי את ההצעה כי מישהי לפניי הגישה את אותה הצעה לדוקטורט"). בדצמבר האחרון, אחרי 20 שנה ברשת הספרים, היא יצאה לדרך עצמאית, לראשונה בחייה.
"היום אני עצמאית במאה אחוז, שזה מפחיד, אבל זה הגיע בזמן. אני יודעת שלקחתי מהתקופה בסטימצקי את היכולת לשבת על אקסלים, לעשות חישובי מלאי ולהבין מילים כמו 'רווחיות' ו'כדאיות'. אז אני ממש שמחה על זה".
בואי נדבר על בעלך, שחסרונו ברשתות החברתיות מאוד מורגש.
"נדב לא אוהב את הפרונט. הוא מושבניק. אבל לא מפריע לו שאני שם, זה המקצוע שלי, והוא אוהב ומפרגן".
איך הכרתם?
"הוא יצא עם חברה שלי תקופה, ונשארנו בקשר. הם נפרדו, ולימים החלטנו לשדרג את הקשר. הייתי בת 23, שבשנות חילונים זה 49, והתחתנתי איתו כשהייתי בת 25. הוא היה כל מה שחלמתי עליו, וחשבתי שיש פה טעות. הרגשתי שהוא שבע רמות מעלי, ואפילו תוך כדי החופה חשבתי שמישהו ייצא ויגיד לי, 'עבדו עלייך'. אני באמת מאמינה שזוגיות חזקה היא שדה התעופה של כולנו, ואצלי יש מקום איתן להמראות. נדב תומך בכל החלטה שלי. כשאני בחופש מהופעות, אני משתדלת להשקיע בזוגיות, כי בשוטף היא בתחתית שרשרת המזון. תמיד זה קודם העבודה, הילדים והבית".
תמיד חלמת על חמישה ילדים?
"לא, אבל חמישה זה מהמם. אם יהיו עוד? זה לא בתוכנית העבודה, אבל אין לדעת".
מה את עושה איתם?
"אני ממש לא בן אדם של מגע, לא אוהבת חיבוקים ונשיקות, אבל את הילדים שלי אני טורפת. אני מעדיפה לא ללכת איתם לגן שעשועים, אלא לשבת איתם ועם חברים ולראות ביחד 'דורה' או 'אווטאר'. אני מדברת איתם במילים מאוד כנות, לא מתייחסת אליהם כמו לילדים. חולקת איתם דברים ונותנת להם הרגשה של צוות ושל אחריות. אני חושבת שזה מעצים אותם. אני אוהבת שהם חבורה, ואנחנו מכניסים להם את זה לראש, שיש פה חבורה ויש ערבות הדדית, ונחמד לי לדעת שכמו שהם רבים – דקה לפני זה הם רקדו ביחד מול הטלוויזיה.
מה הטעות הכי גדולה שלך כאמא?
"רק אחת? יש המון. אני בעיקר מצטערת על שתי חופשות הלידה הראשונות שלי. במקום לחזור למיטה ולא לזוז, דמיינתי סצנה של 'אני בקניון, אני מרגישה טוב, אני עם חברות' וכל זה. אמללתי את הבנות בנסיעות, והיה בכי, והייתי מגיעה הביתה מותשת. בחופשות הלידה עם השאר כבר למדתי לשמור כוחות לגדולים, כשיחזרו בארבע מהמסגרות, ופשוט לא זזתי מהפּוך. זה היה חלום".
קורה שאת מרגישה אמא נהדרת?
"פעמים רבות אני מרגישה אמא ממש לא נהדרת. לפני שנתיים טסנו אני ובעלי לחופשה, והרגשתי שאני עוזבת בית מתפרק מבחינת הילדים. הילדים כל הזמן בכו, כעסו, רבו – ואנחנו נוסעים. אני מרגישה אמא נהדרת בעיקר כשאני מקבלת משוב חיצוני, או כשהילדים שלי רוקדים. הם באמת חיות במה. היינו לא מזמן בחתונה, והם חבורה של קרחניסטים, באו להרים, בול כמוני. ואז אני אומרת: 'אין, הם שלי'".
איך עובר עלייך גיל ההתבגרות של הגדולות?
"זה עולם חדש שלם של פאנצ'ים. עברנו מסליים להמסת שעווה, ומגיל שנתיים הנורא לגיל ההתבגרות הנורא לתמיד. האמת היא שאני מאוד חוששת ממה שיקרה כשהן יראו את ההופעה שלי בפעם הראשונה. נדב אומר שהן יצחקו, אבל אני חוששת שלמחרת אמצא ראש של סוס במיטה, או שתוגש נגדי תביעת דיבה.
"אבל ברצינות, אחרי שקברתי את הפמיניזם הוא מתעורר עכשיו לחיים, כי יש בת מצווש ויש שיחות על ערכים ואפשר לדבר איתן על נושאים רציניים".
הסרטונים הוויראליים הם אחד מסודות הקסם של ויטלזון יעקבס. בתקופה שבה רבים מנסים לפצח את הנוסחה שתהפוך אותם למשפחת ספיר הבאה, היא כבר למדה על פידה מה תופס, וכמה סבלנות צריך כדי להיבנות ככוכבת רשתות חברתיות.
"בוקר", "לילה טוב", "שבוע 48", "אמא רגועה", "ימי הולדת", "יוחזר יום האם", "אמרי לא לטבע", "אימהות ודיאטה" – הם רק חלק מהסרטונים שגרפו מיליוני צפיות, הולידו מטבעות לשון כמו "מזליפת כוסמין" (כינוי לאמא המושלמת) ומהווים את התשובה שלה לשאלה "מה את עושה בחיים?"
"במשך שנים הסרטונים שלי היו הפקות ענק באלפי שקלים – אולפן, רקדניות, צלם, עריכה, הקלטה, מיקס. הגזמות מוחלטות, כולל שירה שלי, בדרך כלל רוק כבד. הם היו טובים לזמנם, והם הביאו את קהל האימהות החילוניות, ועשו את מה שהיו אמורים לעשות. היתה לי משנה סדורה לגבי איך ומתי צריך להעלות סרטונים. חשבתי שאני יודעת הכל. ואז, בחופש הגדול לפני שנתיים, ישבתי עם אחת הבנות שלי באוטו ועשינו גרסה לסרטון 'מה אני נראה לך?', שצולמה בנייד שלי. בלי רקדניות, בלי הגזמות. אני ישבתי ודיברתי, והילדה עשתה הד באנגים עם הראש, וזה היה משוגע.
"שם הבנתי שאולי אני לא צריכה את כל ההפקה. אחרי זה הגיע 'SoLow Mama' (שידוע בתור "כל צעצוע מסמל תקופה", והוא בעצם טייק – אחד מרבים – על סרטון הקידום של השחקן והיוצר איתי זבולון לפסטיבל המוזיקה SoLow שנערך בחיפה; ש"ז). זה סרטון שלא חשבתי שיתפוס בכלל, נראיתי בו נורא, אבל הטקסט היה מושלם, ובמצטבר הוא הגיע למיליון צפיות. 15 אלף איש התווספו לי בתוך שבוע לפייסבוק.
"SoLow לימד אותי חד־משמעית שכל מה שאני צריכה זה טקסט, מצלמה ואותי. אחריו הייתי בטוחה שזו היתה הפסגה, שהשיא מאחוריי, שמישהו יכבה את האור. אבל לא. בכל פעם יש עוד שיא. כשאני שואלת 'מה יהיה?', נדב עונה לי: 'משהו אחר'. וזה נכון".
בשנה שעברה עשתה ויטלזון יעקבס סיבוב הופעות בלונדון ובארה"ב. "בלונדון היתה לי הופעה אחת, תוך כדי נסיעה עם חברות שלי, והיה מושלם. לארה"ב נסעתי לבד, זו היתה חוויה קשוחה מבחינה לוגיסטית, כי זה לא הרגיל שלי. זה היה כל מה שאני הכי מפחדת ממנו, כולל העובדה שהטיסה חזרה נדחתה בגלל סופת שלגים. אבל היה כיף להופיע שם".
מתי קלטת שאת דבר לוהט בפייסבוק?
"עדיין לא באמת קלטתי, אבל יכול להיות שזה קרה כשהתחילו לזהות את הילדים שלי בטיולי משפחות, 'אתם הילדים של זאתי'. אז הבנתי שזה לא רק אני, זה כל המשפחה. לטענת הילדים – ואני אשתמש בזה כראיה מספר 1 בתביעה שהם יגישו נגדי בעוד 20 שנה – הם אוהבים את זה.
"הגעתי למקום שלי בפייסבוק כי אני שם המון שעות ביום, לא יודעת להעריך אפילו כמה. זאת העבודה שלי. אנשים פונים אלי עם 'שלום לצוות של רביטל', ואני בעצמי עונה. לכבוד גיל 40 אני מפסיקה לשאוף להשתנות ומתחילה לחבק את הקריירה שלי. אני אוהבת להיות בשליטה ובקונטרול, ומטרידה אותי כל מילה שיענו בשמי. אני אובססיבית. מי שקיבל ממני תגובה – שיידע שאני כתבתי אותה".
מדד הלייקים, איך זה עובד?
"פוסט שלא מגיע ל־200 לייקים בתוך חצי שעה – אני מסירה אותו. בסופשבוע, כל הפוסטים שלא עברו 800 לייקים – יורדים. אני לא מקדשת את היצירה. אם יש משהו שהוא בנפשי אני אשאיר אותו, אבל באתי לבדר, ואם זה לא עבד – אז לא. בעוד שעה יבוא פוסט אחר. לפעמים אני הולכת לישון ואני לא עם הטלפון לידי, ומתלבטת אם לקום לקחת אותו כדי לכתוב. אחר כך אני שוכחת מה רציתי לכתוב ומתבאסת. אני גם לא כותבת בנהיגה, כך שגם שם הולכים פאנצ'ים לפח.
בשבוע הבא יגיע למדפים הספר החדש, "למה דווקא אני". היא כותבת שם בשנינות על נושאים כמו מציאת פח אשפה שווה וטיפול בילדים חולים, לצד עיסוק בטיפולי פוריות, אכזבה מחברות ועצות לזוגות חדשים. "כשאני כותבת טור או ספר אני מתחילה בעצמי לדמוע. אני לא רוצה לגרום לאנשים לבכות, אבל באמת יש לי איזושהי ברכה שאני מצליחה להפעיל אצל אנשים רגשות צחוק ובכי, ואם בורכתי בשניהם, אז למה לא? בהתחלה רציתי רק להצחיק, ואז שמתי לב שדווקא כשאני כותבת את המרגש, זה גם חשוב. המסר יכול לעבור בשניהם, ואני מקבלת מקוראים שלי הודעות שמרגשות אותי עד דמעות".
מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
"להיות אופרה ווינפרי".


