אתם רואים אותן בכל מקום. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות אופנה, בעיתון היומי. הן יפות, צעירות מסעירות, חטובות, מושלמות. הרבה נכתב עליהן . ציירים, סופרים, משוררים, עיתונאים תיארו אותן משחר ההיסטוריה. אך יש אישה אחת שאת תיאורה לא ראיתי עדיין בשום מקום. במשך שנים רציתי לתקן את המעוות ולכתוב אודותיה, אבל מכת ההיסוסים גברה עלי, עד הפעם הזאת:
השעה חמש ושבע דקות.
גם היום נפקחו עיניה לפני צלצול השעון המעורר. הראש מונח בכבדות על הכרית ושתי הטבעות אותן שכחה להסיר בלילה הקודם לחוצות בחזקה אל הלחי, שוקעות בגומחה הרכה שיצרו.
עדיין אין אור בחלון המוארך מעל המטה. היא מתיישבת בכבדות, מורידה את הרגליים בתנועת גישוש והולכת הלומת שינה אל חדר האמבטיה. שם, באור החשמל המציף אותה בבת אחת, היא מגלה במראה פנים חיוורות, שיער סתור ועיניים של אישה הזרה לה. באנחה לא נשמעת היא מתיישבת על האסלה ונלחמת בדחף לבחון את תוכנה לפני הורדת המים. כמו בכל בוקר היא מנסה להלחם בהרגשה זו, הזרה לה כל-כך, אך תמיד הזיכרון המעומעם של ספר שקראה גובר עליה. באותו ספר, ששמו כבר נמלט מזיכרונה, קראה אודות מנזר צרפתי לנערות אצולה. הנזירה הראשית נהגה לערוך בכל בוקר מעין מסדר של סירי הלילה ולבדוק את תכולתם. משהו הקשור בעובדה שבעיות גופניות ונפשיות משתקפות ביציאה לא בריאה.
אלוהים היא אומרת לעצמה, עוד חסר לי שמישהו יוכל לקרוא את המחשבות החולות האלה. היא מורידה את המים כשהיא מטה את ראשה הצידה, והרגשת הגועל הקלה חולפת.
שוב היא מול המראה, מחכה לזרימת המים החמים במקלחת. מראה השדיים הנפולות דוחה ומרגיז. היא מרימה את ידיה מעל הראש. השדיים נמשכות כלפי מעלה והפטמות נמתחות . לא רע, בכלל לא רע. כמובן, אילו יכלה להתהלך כל היום כשידיה מורמות, היה עוד יותר טוב. בזהירות רבה היא מרימה רגל אחת ונכנסת לאמבטיה. עשרות סילוני המים החמים פוגעים בבת אחת בכל הגוף, היא ממרכזת סילון אחד אל החביונית המרפרפת והרגשת הלחץ הקל והחום הנעים גורמים לה לעצום את העינים ולפלוט בת קול קטנה ולא נשמעת כמעט.
מיובשת כליל היא עומדת שוב לפני המראה. עכשיו פניה סמוקות יותר והאדים על המראה מסתירים את חדות התווים. בריכוז עליון היא מתחילה את שלבי תהליך האיפור. קרם הלחות גורם ללחיים להבריק מעט ועיניה מתעוררות למראה, נזכרת בלחיי האפרסק של שנות נעוריה. אבל האבקה הבהירה שקנתה לאחרונה ממלאה את קמטי הפנים ויוצרת רשת כבישים מיניאטוריים. לא כך נראתי כדוגמנית המצולמת על הקופסה המהודרת. אה, לעזאזל, היא חושבת. שוב נפלתי לאותו פח.
הסיסמה אותה היא אומרת לחברים שזכרונם שפיר, במין חיוך יודע דבר "מה שלא עושה הטבע עושה הצבע" הכשילה אותה שנית. בעקביות, בהתמדה ובעקשנות של בולדוג, תכונות שתמיד ייחסו לה, היא ממשיכה באיפור העיניים כשפיה פעור מעט והיא מתבוננת ישר לתוך עיניה שבמראה ברצינות ובהרגשת ריחוק. איפה הימים בהם קפצה מהמטה בזריזות של שד, שטפה את עצמה במקלחת ותוך שתי דקות הייתה מוכנה לכבוש את העולם.
בעוד המחשבות האלה מתרוצצות מוכנית במוחה, היא חוזרת לחדר השינה ומסירה מהקולב את הבגדים אותם הכינה בערב הקודם. כן, תמיד הייתה מסודרת, זה לא בורח עם הגיל. היא מתלבשת באיטיות. חליפת מכנסים שחורה, חולצה לבנה. נעליים. שעון. עגילים. היא חוזרת לחדר האמבטיה וסוקרת בחומרה את האישה הנשקפת אליה. מקצועית, קצת קרירה. לא פלא ששכרו אותי,אפילו שמדובר באריזה של נייר טואלט, היא חושבת, ומזל שלא צריך להתפשט.
השעה שש ושבע דקות.
אור יום חודר מכל חלונות הבית והיא הולכת בצעד קפיצי לכוון המטבח. בעוד היא מחכה לרתיחת המים בקומקום, חופזות בתוכה מלים, כמו שיר קטן הנאבק על זכות המימוש שלו. להיות רבת פנים,להיות רבת פנים, רבת פנים…לוגמת קפה ומתבוננת בחלון המטבח. שם, ברווחים בין צלחות החרסינה הקטנות העומדות לראווה זה שנים על אדן החלון היא רואה את גדר האבנים האפורה, כמעט כמו זו שהייתה מול חלון הבית בתל אביב, וגם ענף של אזדרכת מתהדרת בסגול וחתול זר קטוע זנב צועד בגמישות לאורך הגדר, מיילל נוגות. פועל בנין סיני משתופף ליד הגדר ועושה צרכיו.מפנה את ראשו לעברה.אחרכך הוא מרים גליל טואלט שעל אריזתו נדמה לה שהיא מזהה את תמונתה המוכרת.
די, מספיק עם השטויות, היא חושבת , נכנסת למכונית ונוהגת לסטודיו הצילום.
