פיתוח חיסון לקורונה הוא רק עניין של זמן אבל חוסן נפשי הוא יכולת שאי אפשר לקבל בזריקה אלא צריך לפתח אותו * זו יכולת גמישה המבוססת על האופן שבו מתבוננים בעולם ועל הפעולות שכל אדם מוכן לעשות בשביל לשפר את חייו
"נו, יש כבר חיסון לקורונה?", אנחנו תוהים אחת לכמה דקות ומקווים שהתשובה חיובית. ברור לנו שחיסון יעזור לגוף שלנו להתמגן לקראת היום שבו נפגוש את הנגיף, ושאחר כך נוכל להמשיך בחיינו כרגיל. אבל מה עם מחוללי מחלות אחרים כמו חוסר ודאות, דאגות כלכליות או שינוי של השגרה ברגע אחד? מתי ימציאו המעבדות החכמות גם חיסון לנפש שלנו? זו שאלה טובה, אבל נראה שבמקרה של החיסון הזה העבודה היא עלינו, כל אחד והחיסון שלו.
אז יש או אין לכם חוסן נפשי? האמת, אין בדיקת דם שתבדוק וגם לא בדיקת נשיפה. חוסן נפשי הוא היכולת שלנו לקום אחרי טלטלה עם מינימום צלקות, להסתגל לשינויים שקורים כרעם ביום בהיר (מי אמר קורונה?). את היכולת הזאת להסתגל לא תוכלו לחזות מראש, אלא תגלו אותה רק כשחייכם יתגלגלו ופתאום תיתקלו בקושי, בשינוי חד או במשבר.
היופי הוא שחוסן נפשי, בניגוד לצבע העיניים או הגובה שלכם, אינו מולד. זו יכולת גמישה שאפשר לאמן ולפתח. היא כוללת את המשקפיים שדרכם אנחנו מביטים בעולם, אבל גם את הפעולות שאנחנו מוכנים לעשות בשביל לשנות את חיינו.
נקפוץ רגע להוואי של שנת 1989. אמי ורנר, פסיכולוגית התפתחותית, עורכת שם מחקר אורך שנמשך לא פחות מ-32 שנים. ורנר עקבה אחר 698 ילדים מהרגע שנולדו ועד לשנות ה-30 לחייהם, ורשמה לעצמה כל גורם לחץ שאליו נחשפו – סטרס שחוותה האם במהלך ההיריון, עוני, בעיות במשפחה ועוד. שני שלישים ממאות הילדים שלקחו חלק במעקב הצמוד הגיעו מרקע שהיה בבסיסו די יציב, מצליח ומאושר ושליש נוסף קיבל את הכותרת "אוכלוסייה בסיכון", ובהם נתמקד.
כשאנחנו שומעים על נוער בסיכון אנחנו מדמיינים את הפרחח שיושב על הגדר עם סיגריה, או הנערה שמצאה את עצמה בהיריון בגיל 15. זה בדיוק מה שעלה בגורלם של שני שלישים מתוך אלו שהוגדרו כאוכלוסייה בסיכון: כבר בגיל צעיר הם פיתחו בעיות התנהגות, התנהגות עבריינית, סבלו מבעיות נפשיות או הריונות בלתי מתוכננים. אבל היה שם עוד שליש שיצר מציאות אחרת. למרות ההגדרה שלהם כמצויים בסיכון, הם הפכו לצעירים מסוגלים, בטוחים ומסודרים. הצעירים האלה טיפחו מערכות יחסים טובות ורשמו הישגים מקצועיים מרשימים. הם ניצלו הזדמנויות טובות שהחיים העניקו להם, ובמילים אחרות היו בעלי חוסן נפשי.
ורנר בחנה את המשתתפים האלה, והצליחה להניח אצבע על כמה מהמרכיבים שהיו יכולים לנבא חוסן נפשי. אחדים מהם היו עניין של מזל, למשל אם היתה ברקע דמות תומכת כמו הורה, מורה מחנך, הגננת או אפילו השכן.
רכיבים אחרים היו פסיכולוגיים ובכך רמזו עד כמה השליטה בידינו: נמצא שהחסינים שבחבורה היו בעלי מוקד שליטה פנימי ואוטונומיה מלאה. חייהם לא היו קלים, אבל הם בכל זאת העזו לנסות ולהסתכן גם בחוויות חדשות. הם שמרו על יחסים טובים עם אחרים, ויצרו את חייהם במו ידיהם. אלה הדברים שוורנר מצאה שהם מחסנים את הנפש:
1. מערכות יחסים: האם יש אדם קרוב, לפחות אחד, שאפשר להישען עליו ולהיעזר בו בימי הקושי? זהו האדם שאפשר לשתף אותו בדברים שעוברים עלינו ושיקבל אותנו ללא שיפוטיות או ביקורת.
2. משמעות: אין עבודה, אין פרנסה, קשה, קשה. ולצד זה, האם בתוך השגרה שנעה בין שעות צפייה בלתי מוגבלות בנטפליקס לבין הפרדת כוחות בין הילדים אנחנו עדיין יכולים למצוא סיבה טובה לקום בבוקר?
3. מסוגלות עצמית: כן, העולם השתגע, בחוץ מפחיד ואין שליטה. אבל האם בפנים -בתוכי, בבית, בסביבה שלי – האם יש תחושה שאני שולטת במרחב שלי?
4. גמישות מחשבתית: באופן טבעי, אנחנו נוטים להאמין למחשבות שלנו, אבל האם יש לנו גם את היכולת לעשות רגע זום אאוט, להיות כמו צופה מהצד שמביט על המחשבות ולשאול "האומנם"? האם יש אפשרות אחרת?
5. נוכחות: להיות בכאן ועכשיו, ולקבל אותו כפי שהוא, גם אם ממש לא בחרנו בו. האם נצליח לחוות את החיים בהווה, בזמן ובאופן שבו הם קורים בפועל?
6. אופטימיות ורגש חיובי: האם לצד כל הקושי, אני רואה גם את הטוב? מצליחה ליהנות ממנו? תמיד יש לפחות דבר אחד שעובד, משהו מצחיק, יפה, או אהוב. עד כמה אתם מצליחים לחוות גם אותו?
היכן אתם ביחס לפיתוח החיסון האישי שלכם? הנה מחשבה נחמדה להיאחז בה: אולי נוכל למצוא עונג קטן בניסיון לנהל משבר ולראות את עצמנו קמים אחרי שנפלנו, מפני שכך בדיוק נצליח לחסן את הנפש ולעזור לעצמנו להתמודד עם קשיים אחרים בעתיד.
לראות את הטוב גם בתוך הקושי
דרך אילו משקפיים אתם מביטים בעולם? אולי שחורים, או לפחות ורודים כהים. כהים מאוד. זו לא אשמתכם, אלא רק הטיית השליליות שטבועה בנו משחר הימים. The Negativity Bias. וההטיה הזאת גורמת לכם לשים לב רק לכל מה שעלול להשתבש (נניח שהאלכוג'ל ייגמר), לדברים המסוכנים (הוא התעטש!), למה שלא עובד (למה פרצו מהומות האלה בנוסף לכל?!) או פשוט מרגיז. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, הראה את המנגנון הזה במחקריו שבהם מצא שאנחנו שונאים להפסיד פי שניים עד ארבעה יותר משאנחנו אוהבים להרוויח.
הטיית השליליות הגנה על בני האדם שנים רבות. כשאבות אבותינו ליקטו פטריות ביער הגישה הזו היתה מוצדקת: לאדם עדיף היה להניח שקוברה ארסית מחכה על העץ, או להעביר מהר שמועה על הקניבל שהחליט לקפוץ לביקור. אבל לאט לאט הגישה הזו התחילה לגרום יותר נזק מתועלת והיום, כשהעולם בטוח הרבה יותר, השליליות בעיקר מובילה אותנו למרוט שערות בתסכול, מורידה את סף העצבים, ולמען האמת גורמת לנו לראות את העולם באופן צר למדי.
הרי החיים שלנו מורכבים גם מדברים אחרים, אז איפה הרגעים ההם עם הצחוק, והיופי, והטם הנפלא? למה הם לא נרשמים בזיכרון? קשה לראות אותם מבעד לשחור. הם מגיחים לרגע ואז נעלמים, כמו מכוניות חולפות בנתיב השמאלי. אנחנו נשארים עם הבעיות הקיימות, הדאגות מהעתיד והאנשים המרגיזים.
אבל לא הכול רע. תמיד יש משהו שכן עובד. לפחות אחד, גם אם הוא קטן, אפילו עכשיו בימי הקורונה. האתגר שלנו הוא להצליח להבחין בו מעבר ללכלוך שעל העדשה. נסו למצוא אותו ממש עכשיו – מה כן טוב היום?
לעצירה הזאת, שנעשתה כדי להעריך את הטוב שכבר נמצא ממש מתחת לאף, יש שם. קוראים לה הכרת תודה, והיא מותחת קו ברור בין האנשים החסינים והמאושרים יותר לבין האנשים שאינם כאלה.
איך זה עובד? השאלות שאנחנו שואלים מעצבות את התשובות שנמצא. כשנשאל "מה היה טוב היום?", המוח שלנו יתחיל לחפש את הדברים הטובים שקרו, וגם ימצא. נשים לב לכל הדברים היפים שחלפו סתם כך, כלומר נראה את מה שיש לנו. פתאום יתרחש הקסם – נרגיש כאילו קורים יותר דברים טובים בחיים שלנו, בעוד שרק ניקינו קצת את המשקפיים.
נסו את זה, מה יש להפסיד? התבוננו ביום רגיל שעבר עליכם בתקופה האחרונה ושאלו את עצמכם אילו רגעים טובים יש בו, האם קיבלתם חיבוק מאדם אהוב? היה לכם יותר זמן להתפנק במיטה? הנסיעה לעבודה היתה קצרה יותר מכיוון שאין פקקים? נהדר!
פנו לעצמכם זמן להתרפק, לכמה רגעים, על כל מה ש"כן". הדברים שהם "לא" יישארו כמו שהם, ולא יברחו לשום מקום. מי יודע, אולי נצליח לאמץ פרספקטיבה רחבה יותר שבעזרתה נראה לא רק נגיפים וקושי אלא גם אנשים מושיטים יד (או מרפק) לעזרה. נראה לא רק הגבלות, אלא גם מנוחות ולא רק מתים, אלא גם אנשים שמתחילים סוף סוף לחיות. תמיד יש משהו טוב אחד לפחות.
