זה נכון ש 'אביב הגיע פסח בא' אבל איתו באים גם אינספור אי הבנות, מריבות ודרמות * למי שעדיין לא התארגן על ריב משלו, הנה כמה רעיונות
לא זוכר בדיוק מה היה הניצוץ שהצית את המתח ביני לבין אישתי אבל את האש היה קשה לכבות. אולי זה היה הקניות לפסח שהבטחתי שאעשה בבוקר כשהסופר ריק ושכחתי (מה שאילץ אותה ללכת לשם בערב, בשיא הלחץ, ולחטוף את החלסטרה). אולי זו העזרה הדלה שלי בפרוייקט "ניקיון לפסח 2017" (אני עובד, מה אני יכול לעשות.) אולי בגלל שלא סגרתי מבעוד מועד את חופשת החג המשפחתית (ועכשיו זה יקר ואין כבר מקומות.) ואולי סתם עצם קיומי.
זה נכון ש 'אביב הגיע פסח בא' אבל איתו באים גם אינספור אי הבנות, מריבות ודרמות. לא חסר על מה לריב, יש מספיק ג'ננה לכולם. ובכל זאת, למי שעדיין לא התארגן על ריב משלו, הנה כמה רעיונות. אצל מי הסדר? שאלת השאלות ואם כל המריבות. האם נוזמן או שנגזר עלינו להזמין? ואם נוזמן, האם בעל הבית הוא מהסוג שמבקש ממוזמניו שיביאו את האוכל והוא רק מספק את צלחת הפסח+ הברכות + הכסאות?
ואם הסדר מתקיים בחדרה, האם במקום שנתייבש בפקקים לא עדיף להזמין אלינו ושהם יתקעו בפקקים? ונגיד שהחלטת לארח, עכשיו רק מתחילות הצרות. אלה שאיחרו בשנה שעברה יאחרו גם השנה, החידוש הוא שהם יאשימו את הווייז שהתחרפן. הדוד הגרוש יגיע עם הדייט התורן שלו וכולנו נצטרך לחייך יפה כל הערב ולא להגיד באמת מה אנחנו חושבים עליה, הילדים שיאבדו סבלנות יתחילו לכרסם מצות ויעצבנו את בעלת הבית, מישהו יפיל כוס יין על המפה, למישהו תישפך חזרת על החולצה, וכשיגיע התור לקחת את סבא הביתה כולם ישחקו אותה שיכורים.
המלחמה על החרוסת.
בלא מעט משפחות החרוסת הפכה לסוג של תחרות סמויה וקריאת תגר על שליטתו של "דוד שלמה" (בכל משפחה יש אחד כזה) במותג. שנים שדוד שלמה הזה אחראי על החרוסת ולא רוצה לשחרר לאחרים. בעוד ששאר בני המשפחה שוקדים על עוף עם תפוזים בתנור, מרק עוף עם קניידלעך, פלפלים ממולאים וחריימה, הבחור טוחן כמה אגוזים ותמרים ומתהלך נפוח כמו מאסטר שף. כולם יודעים שהחרוסת שלו על הפנים אבל אף אחד לא מעוניין לפתוח חזית מולו. במסגרת הנסיונות לשבירת מונופול החרוסת ננקטות לא פעם יוזמות אישיות, כשעוד כמה טוחנות מגניבות את החרוסת שלהן לשולחן. את המתח שנוצר אפשר לחתוך בסכין ומבחינת דוד שלמה משפטים כמו "אני דווקא אהבתי את החרוסת של נורית״ הן כמו חזרת על פצע פתוח. כל שנה יש תחושה שהפעם זה הולך לפיצוץ אבל ברגע האחרון העימות על החרוסת נדחה, לפחות עד הפסח הבא.
הקרב על המצה הרטובה.
נושא שפירק משפחות עוד באירופה וימשיך להיות נושא לאי הסכמה עוד שנים רבות. מרטיבי המצות יגידו לך שאין שום סיבה לאכול את המצה כמות שהיא. זה מרעיש, זה כואב, הפירורים מלכלכים ואי אפשר לכרוך את המצה סביב קציצות. אוהבי המצה היבשה אוהבים את הרעש המתפצפץ, את הקראנצ'יות ואת הטעם. יש כאלה שחושבים שבהרטבה יש משהו רכרוכי נפסד ומתנצל. אני בטוח שנפתלי בנט ואביגדור ליברמן אינם נמנים עם מרטיבים המצות. בוז׳י אולי כן.
המריבה על הטלפונים.
ריב מסורתי אצל חילוניים שעוצמתו רק מתגברת עם כל דגם חדש שיוצא לשוק. השאלה הקשה: כיצד אנחנו ההורים מונעים מהילדים להגיע לשולחן הסדר ללא הטלפונים? הדור הוותיק של בני ה 40 פלוס שעוד חווה סדר פסח כהלכתו, מנסה לשמר משהו מהאווירה המשפחתית של פעם ומנסה לשכנע את הילדים לכבות את המכשירים. כל זה כדי שלפחות ערב אחד אפשר יהיה לראות את הפנים שלהם באופן ברור וגלוי ובתקווה שאולי הם יעשו טובה וישירו "והיא שעמדה".
בסוף מי שנשברים ראשונים ורצים לנייד הם המבוגרים עצמם שמחפשים נחמה בקבוצת הווטסאפ החדשה ״שפוך חמתך על חמותך״. התחושה היא שהילדים עושים לנו טובה שהם בכלל יושבים אתנו. יותר מזה, אין להם שום בעיה מצפונית לקום אחרי "מה נשתנה", למרוח מצה בשוקולד ולזרוק לך "אבא אתה יכול להקפיץ אותי? קבעתי עם חברים״.
ההחלטה שמפצלת את המשפחה.
אחרי שקראנו בהגדה ואחרי שטחנו בלי הכרה וכולם משחררים חור בחגורה, תמיד יש דוד נאג' אחד שיגיד ״חבר'ה, לא סיימנו״. הדוד הזה ינסה להחזיר את המומנטום לשולחן, להפיח רוח התלהבות מחודשת באורחים ולגרום לכם לקרוא את ההגדה עד סופה. כאן כבר תלוי מאוד מה מידת הכריזמה שלו, מצבו הכלכלי והאם סופרים אותו במשפחה. בד"כ ההצעה לחדש את הסדר תפלג את המשפחה: חלק ירגישו לא נעים ויצטרפו וחלק יגידו חד וחלק 'לא' וילכו לשבת באופוזיציה. מכה שלא כתובה בהגדה. זה יכול להיות אחיך שנוהג לחבוט בשולחן ב"אחד מי יודע", הסבתא שאוהבת למצוץ בקולי קולות את העצמות של העוף ואת ראש הדג, או הדוד המעיק שמספר כל שנה את אותן בדיחות קרש. כן כן, זהו שיש לו הסבר למה אוכלים ביצים במי מלח (משהו שקשור בבני ישראל בים סוף ועד איפה הגיעו להם המים, חחחח…) וזה שלא יכול להתאפק כשהוא שומע את המשפט ״עד שדרשה בן זומה". תכנון מוקדם של מיקומך בשולחן תוך כדי מיפוי הסכנות מבעוד מועד יכול להועיל.
נקמת האפיקומן.
לכאורה מדובר בגימיק נחמד לילדים אבל יש פה נושא טעון מאין כמוהו. הבעיה הראשונה הם אותם הורים שנשברים למראה ילדיהם המתוסכלים ומגלים להם היכן האפיקומן. זה צעד שמתחיל מלחמת עולם בין אבא ואימא ולפעמים נגמר בהטחת אשמה קשה ("למה גילית לו?? הוא היה מוצא לבד!) ובדיון ברבנות. אבל הבעיה הבאמת גדולה היא סבא שבטוב ליבו ביין בשנה שעברה, הבטיח לילדים מתנות יקרות ופינוקים, ולא קיים. יש סכנה אמיתית שדווקא הילד הקטן שלך יקום לפני כולם ויצעק ״סבא הבטיח לי טאבלט ולא קיים. סבא שקרן״. ואתה תצטרך לקחת אותו על הידיים לחדר אחר תוך כדי הנפת אצבע מאיימת ש״לא אומרים ככה על סבא״ למרות שאתה יודע שהוא צודק.
בברכת חג שמח ושקט!
