מאז ומתמיד נמנעו המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות
שכן ממשלות כאלה, טבען שלא להאריך ימים
אם לא יחול שינוי דרסטי עד יום שלישי הבא, ייתכן שלא תהיה הכרעה מובהקת בין מה שקרוי הגושים ימין ושמאל) בבחירות לכנסת ה-22 בישראל. משמעות הדבר היא שהקרב המרכזי יתנהל ביום הדין בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול-לבן, ואם התוצאות יתקרבו לשוויון בין הגושים ובין המפלגות גם יחד – אזרחי ישראל עלולים להתעורר בבוקר לשאלה מי מהן תקבל את המנדט להרכבת ממשלת אחדות.
במקרה כזה לשאלת הבכורה חשיבות גורלית, בעיקר אם המבוי הסתום כופה רוטציה, שכן רק הראשון בתור יכהן כראש ממשלה. עד שיגיע תורו של השני, הכנסת עלולה להתפזר שוב.
פעם אחת בלבד הוציאה ממשלת אחדות בישראל את ימיה. בחירות 1984 לא הסתיימו בהכרעה ברורה בין הגושים. שתי המפלגות הגדולות הגיעו יחד ל־85 מנדטים: העבודה – 44, הליכוד – 41. שמעון פרס היה הראשון בתור לראשות הממשלה, ובשנת 1986 פינה את מקומו כמוסכם ליצחק שמיר. זו היתה הפעם האחרונה שבה זה הצליח עד הסוף. בבחירות 1988 עבר הליכוד עבר את העבודה במנדט אחד בלבד (39-40). שמיר העדיף להמשיך בממשלת האחדות, שהחזיקה מעמד פחות משנתיים, ונפלה בעקבות "התרגיל המסריח". חודשיים שהתה המערכת הפוליטית במצב של תוהו ובוהו, ובסופו של דבר הוקמה ממשלה צרה בראשות שמיר.
מאז נמנעו בדרך כלל שתי המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות. רבין העדיף ב־1992 ממשלה צרה מאוד. נתניהו, כראש ממשלה צעיר, העדיף ב־1996 שלא לחלוק את השלטון עם מפלגת העבודה. ברק, שמצא את עצמו ב־1999 מול כנסת לעומתית, פסל את הליכוד כשותפה. שרון, שהחליף אותו ב־2001, הקים אמנם ממשלת אחדות עם ישראל אחת (היא "העבודה"), אך כבר בנובמבר 2002 פרשו שריה מממשלת האחדות; שכן ממשלות כאלה, כבר נאמר, טבען שלא להאריך ימים.
אי אפשר לקבוע אם תוקם אחרי הבחירות ממשלת אחדות, ובאיזה הרכב. עם ליברמן או בלי ליברמן, עם הסיעות החרדיות או בלעדיהן. תיאורטית, קיימת גם אפשרות לקואליציה בלי ליברמן והחרדים, אבל עם "ימין חדש" (ללא סמוטריץ') או עמיר פרץ (ללא שפם). כששתי הסיעות עוברות בוודאות את ה־60, השותפות האחרות הן בגדר דובדבן על קצפת. זה כבר משני.
השאלה העיקרית היא מי ירכיב את הממשלה: הליכוד או כחול לבן. ממשלות האחדות לא קיבלו עד כה הכרעות מדיניות או צבאיות גורליות. כל ההכרעות רשומות על שמות ראשי ממשלות צרות. הנסיגה מסיני, מלחמת לבנון הראשונה (וגם השנייה), הסכם אוסלו, היציאה מלבנון, ההתנתקות. ועדיין קיימת חשיבות לא מבוטלת לאישיותו ולשייכותו המפלגתית של ראש ממשלה גם בעידן שבו לא מתקבלות הכרעות. מי ינהל מגעים עם הנשיא טראמפ על התוכנית המדינית המשוערת שלו, או בנושא הסוגיה האיראנית?
נכון, לא תמיד יתרון של מנדט קובע. ציפי לבני התעקשה ב-2009 להוכיח ש־28 המנדטים של קדימה היו יותר מ־27 של הליכוד. היא כשלה, משום שהיתה הכרעה בין־גושית ברורה. אך הפעם לא מסתמנת הכרעה בין־גושית ברורה. ייתכן מאוד שזאת ההכרעה שתיפול ב־17 בספטמבר; יתרון לליכוד או לכחול לבן בהרכבת ממשלת אחדות, עם או בלי רוטציה.
לשבוע שנותר עד הבחירות מגיעות המפלגות עם סכומים גדולים של כסף ועם ארסנל מלא וגדוש, לקרב האחרון לקראת ההכרעה. בליכוד מעצימים את תחושת הפאניקה, והפעם יש לה על מה להסתמך: באף סקר עד כה לא ניצח גוש הימין את השמאל, ואם כך יהיו תוצאות האמת, שלטונו של נתניהו בסכנה ממשית. בכחול לבן עסוקים בקרבות פנימיים, אבל מצליחים לשמור על מעמדה כמפלגה הגדולה השווה לליכוד, וכאלטרנטיבה היחידה להחלפת השלטון. יאיר לפיד ובני גנץ מצליחים לנקז אליהם את מרבית מתנגדי נתניהו, בעוד שלמפלגות האחרות בגוש השמאל נותרים רק הפירורים.
העובדה שמפלגת העבודה לא מתרוממת מעידה על קמפיין בעייתי שלא מספק את הסחורה. בעוד שבמפלגה שניצבת משמאלה, המחנה הדמוקרטי, נראים המועמדים רעבים ואגרסיביים, בכחול לבן ובעבודה מנומנמים ומעבירים מסרים שלא מצליחים לחדור. כחול לבן קיימת בעיקר בזכות האינרציה, ואילו העבודה מדשדשת בחוסר הצלחה בולט לקצור את מפלגת כחול לבן, המנהלת את הקמפיין השלומיאלי ביותר במערכת הבחירות הנוכחית.
אבל בשבוע האחרון, כך למדנו מהעבר, הכל יכול להשתנות. סדר היום יהיה זה שנתניהו יכתיב (מצלמות בקלפיות, האיום האיראני, ברית הגנה עם ארה"ב) והקרב בין המפלגות הגדולות יהיה קשה יותר וצמוד יותר. זוהי בשורה רעה למדי למפלגות הלוויין: העבודה והמחנה הדמוקרטי משמאל, וימינה מימין. כולם יצטרכו להעניק מנדטים יקרים, בעל כורחם, למפלגות הגדולות, ולא נראה שיהיה בכוחם לעצור זאת, אלא אם יתרחש נס.
וחודש אלול הוא הרי זמן לא רע להתחיל להתפלל…
