לאן ברח הנימוס בפוליטיקה • להיכן צריך לגייס את החרדים • ומה לעשות עם צילומי עירום בוואטסאפ
ימי הבחירות יפים לעם ישראל ובמיוחד לתקשורת, שמקבלת פתאום לא רק הזדמנות, אלא ממש בקשה ותחינה לראיין את ראש הממשלה ושאר פוליטיקאים שנמנעים כמעט בקביעות מראיונות. בעיניי זה חמור ביותר שהמוסדות הוותיקים של מסיבת עיתונאים, של תוכנית ראיונות, של ראיון אחד על אחד, עברו כמעט לגמרי מהעולם. עוד עדות לדעיכת הדמוקרטיה. עם כל השינוי שעובר העולם כולו, של מעבר מטלוויזיה, מרדיו ומעיתונים לרשתות חברתיות, עדיין חשוב שעיתונאים יראיינו אנשי ציבור. אבל אני חייב לומר שאני מבין גם את כל מי שמעדיף להימנע.
קם דור של מראיינים ומראיינות, שהפכו את העוינות לכלי העבודה המרכזי שלהם. ראיונות עם אנשי ציבור נראים ונשמעים היום כמו קטטה, שמתחילה בשאלה הראשונה ונמשכת עד אחרי התשובה האחרונה, ובאמצע קוצר רוח, צקצוקים, אין אפשרות להשלים רעיון, משפט, מילה. אי אפשר לצאת טוב מהראיונות האלה. לטעמי הם גם לא ניתנים לצפייה. יש בהם תדר אלים, מזלזל, מתנשא. בעיניי, הנזק של הראיונות האלה רב על תועלתם. הם גורמים קודם כל לכך שהם כה נדירים. הם חיסלו את השיח הקבוע שהיה נהוג בין עיתונות לממשל.
הם גם משניאים את התקשורת והופכים אותה ללא רלוונטית לחלק נכבד מהציבור ככלי לעיצוב השקפת עולם. הצופים מרגישים שדוחפים להם לראש אג'נדה בכוח, כמו שדוחפים לילד אוכל לפה. ביני לביני אני קורא למראיינים האלה "הצלבנים". מחפשים לצלוב כל מי שנקלע לתחום מחייתם, נשקם – הפרצוף החמוץ, מטרתם – לנצח ולהראות למרואיין מה זה.
אני לא חושב שצריך להקל על אנשי ציבור, לעגל להם פינות. שאלות קשות הן הכרחיות. אבל מה עם כמה מילות נימוס בתחילת ראיון, כנהוג במזרח התיכון? התעניינות בשלום המרואיין? יצירת אווירה חיובית? מחמאה על הישג כלשהו? איזו בדיחה משחררת? הענקת זמן סביר להשלמת רעיון, טיעון, משפט? מה עם הבנה עמוקה שהמראיין אינו העניין בראיון, הוא רק הכלי?
אנחנו, המראיינים, רק שליחי ציבור, והציבור אומר לנו בפנים – עבודתכם אינה נאה בעינינו. לקראת יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, נדרש חשבון נפש באולפנים. הצחקתי את עצמי.
חרדים
החרדים לא יתגייסו. לא במספרים גדולים. הצבא לא מתאים לחרדים. הדיבור, התדר, הכוחניות. חרדים הם אחרים. יותר עדינים, מופנמים, רכים. ברובם. אז איך נצא מהפלונטר הזה של תחושת אי השוויון בנטל, שגם חרדים רבים מרגישים? המטבע נמצא ממש מתחת לפנס.
בשנים האחרונות קמו ארגוני הצלה וסיוע חרדיים משמעותיים. זק"א, איחוד הצלה, ידידים, עזר מציון, יש הרבה. אני פוגש את המתנדבים שלהם המון בתוכנית הבוקר. בכל פעם הצלה הרואית, נתינה מפעימה. מה שיפה בארגונים האלה הוא שלחברה החרדית אין שום התנגדות אליהם, כי הם במסגרת פיקוח נפש, ואם יש משהו ששובר גבולות אצל החרדים, זה הערך הזה.
לכן אני מציע לעזוב את העניין של הצבא ולהתמקד במה שאפשר: בארגוני הצלה חרדיים. נתחיל מזה שכל אברך בן 18 יעבור קורס פרמדיקים בעירו, ולאחר הקורס יהיה מחויב בשירות של שנתיים בגוף הצלה מהגופים הקיימים, או בגוף אחר שייתן מענה לצרכים אחרים טיפול בקשישים, טיפול בנכים, כוח עזר בבתי חולים. לאחר התקופה הזאת הוא יהיה חייב ברענון חצי שנתי של שבוע, כמו מילואים.
ואז יוכל לקום פה כוח עצום של אנשים יודעי רפואת חירום, ציבור שאינו מגונה על ידי שאר הציבור על אי השתתפותו, אלא מוערך. על הדרך, ילמדו האברכים קצת דברים שאינם תורה: טיפה אנגלית, קצת ביולוגיה, קצת מחשבים, מה שצריך בשביל לתפקד. גם יפגשו אנשים מחוץ לקהילתם כמטופלים ובני משפחות של מטופלים, יראו את הארץ, יוציאו רישיון נהיגה ויוכרו כמי ששירתו בצה"ל, בלי לסכן את אורח חייהם.
כך, בשינוי קטן של זווית המחשבה, פותרים בעיות רבות כל כך. בלי לפגוע באיש, בלי להכריח, בלי להשפיל, בלי להשתמט. ולכל העוסקים בסוגיה – צאו מהקופסה, יש פתרונות שם בחוץ.
עירום
בכל יום מוּצאת להורג בכיכר הווטסאפ ילדה או נערה אחרת שצולמה בעירום מקיימת יחסים. התקשורת מתה על זה, עוטפים פורנו בזעזוע צבוע. בהרבה מקרים, התמונות הופכות לסחורה חמה, שמועברת בין הבנים. וצעירה תמימה, שמחה במיניותה, עולצת באהבתה, או מנוצלת ומושפלת, הופכת לכוכבת פורנו מקומית. והסנקציות החברתיות בהתאם.
אִ ימרו לבנותיכם ולבניכם: אפילו אם אין לכם בעיה מוסרית להצטלם בעירום, יש בעיה קשה עם העברה של תמונות כאלה, ומכיוון שהסחורה מאוד מבוקשת, יש אנשים שיעשו הרבה כדי לסחור בה. זה לא שווה את הבאזז ברגע הצילום. זאת שנייה של אדרנלין, שיכולה לעלות בחיסול המרקם החברתי של הנערה לעולם. לא פחות. תלוי בגיל ובחברה. זה רגע שלא בטוח שתהיה
ממנו תקומה. עד כדי כך.
והמפיצים? אני מרחם עליהם. הפצת תמונות וסרטונים זה הכי קרוב שהם מצליחים להגיע לאינטימיות עם אישה. עצוב מאוד. זה דור שמתקשה להתקרב באמת, והמסכים מאפשרים לו לעשות דברים איומים כדי להשקיט את הבדידות המייסרת.
בחלומי, בעתיד, ענישה חדשה למפיצים: מניעת גישה לאינטרנט. יהיו אנשים מנועי גישה, לשנה, לעשר שנים, לעולם. טכנולוגיה חדשה תפקח עליהם תמיד. הם יהיו מנותקים מהרשת, וכך גם יחלימו מהסאדיזם שהשתלט עליהם. הם ייצרו קשרים אמיתיים, יכירו אנשים, יכירו באנושיות האנשים, יעשו תיקון. עד אז צריך להענישם בחומרה, כמקובל, להתייחס לזה כאל סוג של הריגה.
