מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים
האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.
סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.
ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/
הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").
בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.
לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area
