ריקוד הוא חלקיק אטומי תזזיתי הנע במעגלים במולקולת התרבות האנושית מאז שההומוספיאנס החל מזיז את אגן הירכיים שלו שלא למטרת ריצה אחר הציד או טקסי ‘וודו׳. הריקוד היה מאז ומתמיד הבעה של חיוניות, וצורך ראשוני בעיצוב התרבותי האנושי; התפיסה העצמית שלנו כבני אדם, המבטאים בכך רגש, שייכות לאומית וקשר לדת מסויימת. מאז ומתמיד התנועה המשותפת בקבוצה אחת מראה על הקשר והזהות או הנתק והניכור, יחד עם טקס חברתי או הנאה פרטית וההווי של אותה החבורה.
בישראל, המסר החברתי של הריקוד והמחול אופיני לקבוצה מסוימת ומשדרת את השייכות והזהות שלה. התרבות שלנו התפתחה בארץ יחד עם הסגנון והמאפינים של המחול מאז ימי החלוצים דרך האופנה ״הצברית״ ועד המחול המשוכלל היום.
בראשית היו החלוצים שנטשו את מולדתם ותרבותם ובאו לישראל להקים חברה חדשה עם הווי חדש, שפה חדשה וגם להמיר את ריקודי התורה בבית הכנסת לריקוד חדש שמבטא את הקשר לאדמה רגליים יחפות), הגיבוש החברתי (כתף נוגעת לכתף), מעגלים-מעגלים, עבודת האדמה (הנפת אלומות וביתוק הקרקע הבתולה).
והנה נוצר ריקוד ישראלי חדש ומלהיב, ״ההורה״ קלת הרגליים ומשלהבת היצרים, הקצב המהיר, הרגליים המתעופפות, שותפות אמיצה, ידיים שלובות, זמר מהיר, ערגה וחדווה וריקוד אקסטזי עד כלות הנפש.
אין ספק כי המאורע המכונן ונשמר ביותר בזכרון הקולקטיבי הישראלי הוא ההתפרצות ה״ספונטנית״ של מעגלי הורה עצומים ברחבי המדינה עם השמע ברדיו דבר ההכרזה באו״ם על הקמת המדינה. אלפים נהרו לרחובות וביטאו שמחתם במחולות שמחה המונית וצביטת עלמות החן העבריות. במהלך שנות החמישים והשישים התמסדו להם מסגרות עממיות שהנציחו את ריקודי העם הישראלים כגון פסטיבלי דליה, כרמיאל ודומיהם ושולבו ריקודי זוגות, צעדים תימניים, ואתנים אחרים.
האידאלים החלוציים של אותה תקופה השתקפו בשירי המחול כגון ״מים מים״, ״קומה אחא״ ,״זמר לך מכורתי״, ״ישושום מדבר וציה״. גם להקות מחול רשמיים וחצי רישמיים נוסדו בחסות המוסדות וייצגו את הנס הציוני והצבר בהיר הבלורית והטוהר. להקת ״כרמון״ ,״ענבל״ ,״הדסים״, ״בת שבע״ ו״הפועל תל-אביב״ נשלחו לגולה להביא תרומות לנטיעת עצים ביערות חבל עדולם ולכיש. אתוסים צבריים חלוציים שולבו באלמנטים תנ״כיים לבסס את זיקתינו לאדמת הקודש לה הקדשנו את חיינו ב״אדמה אדמתי״, ״ויבן עוזיהו״, ״שיבולת בשדה״ ועד ״בוא איתי אל הגליל״.
אהבנו את ארצנו, התפלשנו בנופיה, כבשנו את משעוליה ותינינו אהבה לבנותיה בחגוי הסלע. אני, חברי וחברותי נשבענו לה אמונים, התארסנו לה בדמינו, ותמהנו מה הפירוש ל״רוח רב את חרבוניך הרתיח״, אבל היא היתה ״רחומה עד מותי״, וגם אז ה״לב את נדרו לא הרתיע״.
באותה תקופה הצטרפנו לתנועות הנוער החלוציות בהמונינו, כבר עלתה חתימת שיער על שפתותינו והבנות הנצו ניצנים. יצאנו לשוט את הארץ לאורכה ורוחבה ועלינו ל״ראש ההר שם הדרך מתפתלת״, ראינו ב
עיניים כלות את ״שיירת הרוכבים״, והעפלנו על גב הסוס ״בדרך לתבור״.
לאט לאט נשחקה האקסלוסיביות של ריקודי העם, הפסקנו לשלב ידיים והתחלנו לדחוף ידיים, ריקודי המעגל התחלפו בריקודי זוגות. העסק החל להתחמם, אלמנטים ״סלונים״ חדרו לתרבות העברית חלוצית שלנו, יצאנו לתרבות זרה, התפקרנו. פרמנו את השרוכים האדומים של החולצה הכחולה וחפנו בשקיקה את החזון שניגלה לעינינו העצומות לרווחה. מסורת המחולות והריקודים ההמוניים ניגפו בפני ריקודי חברה ״סלוניים״, לא עוד ״אל גינת אגוז״, שנשכח, ״בושם לימון ניצת התפוח״ התפוגג, ו״בפרדס ליד השוקת״ הקימו גן אירועים.
בעשר השנים האחרונות ריקודי העם הפכו למחולות עם המוניים, הנרקדים באולמות ספורט ואודיטוריומים גדולים ונראה שיש להם עדנה, חלקה לדור הפלמ״ח ותש״ח שעדיין לא נסה ליחתו וחלקה לצעירינו גמישי המותן שמצאו פלטפורמת ביצועים לפתות את המין היפה.
בשיחת טלפון נרגשת וצלילי מחול ברקע שאלתי את אחד מהאורים והתומים של המרקידים בישראל, ירון מישר – מה קורה פה? ״המדריכים ומחברי הריקודים רואים בריקודי עם מוצר בידורי – שעשוע להמונים ומקום עבודה בלבד״, הוא עונה. ״ריקודי עם כתרבות, פולקלור, קשר לשורשים ולהיסטוריה, לאדמה, ולמועדי ושירי ישראל – הולכים ונעלמים. ריקודי עם כתרבות של ביחד, שיוויון ואחדות, ופשטות ולמעשה כל מה שהכותרת ״ריקודי עם״ מכילה בתוכה – כבר לא קיימים. אפילו בבתי ספר תחת ״ריקודי עם״ נלמדים ריקודי שורות לצלילי מוזיקה לועזית״.
ישראל יעקובי, מורי ורבי, שיצא לגמלאות לפני מספר שנים, והיה מרקיד אותנו מאז שנות השבעים בשדרות ווסטווד 2244, חולק על דעתו של מישר וטוען בצעד תימני כפול ש״כבר בתחילת הדרך כל ריקודי העם היו למעשה יבוא אישי מעורב בצעדי ריקוד בדואים. אלו מסורות אירופאיות, עיראקיות, תימניות וספרדיות. המילים בשירים הללו היו מעוברתות ולא מקוריות כי היוצרים הביעו את הרקע התרבותי ממנו באו. לכן לדעתי אין הבדל בין אז לעתה, השוני הוא בסוג המוזיקה שכל דור בוחר להתחבר אליו״.
