ממלכת האקשן בהוליווד ועד לניהול קבוצת הנשים הטעונה בעיר: מפיקת-העל לטי גרובמן מדברת בגילוי לב על 30 שנות חיים בעיר המלאכים, פרויקט השואה העכשווי היקר לליבה, העבודה לצד ענקי הקולנוע, הקושי בגידול חמישה ילדים לבדה, הקמת קהילת הנשים הענקית "החופרות" – והגעגועים שיחזירו אותה הביתה לתל אביב * ראיון חושפני במיוחד
לטי גרובמן כבר הפיקה 68 סרטים מאז שהגיעה ללוס אנג'לס מישראל לפני כשלושים שנה. במהלך הקריירה ההוליוודית שלה עבדה על הפקות גדולות לצד כוכבים כמו אל פאצ'ינו, רוברט דה נירו, ג'רארד באטלר וסילבסטר סטאלון, והייתה שותפה לסרטי אקשן מצליחים כמו ״רמבו המשחק האחרון (Rambo: Last Blood), ״בלתי נשכחים״, The Expendables ועוד. אבל הסרטים שהיא הכי אוהבת להפיק הם סרטים דוקומנטריים, כאלה שחושפים סיפורים אנושיים יוצאי דופן ומביאים למסך מציאות שלעיתים עולה על כל דמיון. אחד מהם הוא Winter on Fire, שהיה מועמד לאוסקר ב-2016, ותיעד 93 ימים של מחאה באוקראינה בשנים 2013–2014, שהחלה בהפגנות שקטות נגד החלטת הנשיא ויקטור ינוקוביץ' להתרחק מהאיחוד האירופי והתפתחה למהפכה אלימה במאבק על חירותה ועתידה של המדינה. והיה גם את Brave Miss World שהיה מועמד לפרס האמי, על מלכת היופי הישראלית, לינור אברג'יל וסיפור התקיפה שעברה.
בימים אלו לטי עובדת על הפקת הסרט התיעודי ״אני רוצה לספר את הסיפור שלי״
I want to tell my story, העוקב אחר שמעון רוטשילד, ניצול שואה בן 99, היוצא למסע מרגש אל זכרונות חייו. ערב יום הולדתו המאה, משחזר שמעון יחד עם הבמאי תומר היימן את סיפורו ושרשרת צירופי המקרים שהצילה אותו מתאי הגזים באושוויץ. שמעון מספר על הניסויים הרפואיים האכזריים שעבר במחנה זקסנהאוזן, צעדת המוות שעבר ואת חייו לאחר המלחמה. באולפן שנבנה במיוחד לצורך הסרט, לצד שחקנים המגלמים את בני משפחתו שנספו בשואה ודמויות נוספות מעברו, שמעון הינו שותף פעיל בשחזור האירועים. בנחישות, בהומור ובזיכרון חד, הוא בוחן את הגבול שבין הזיכרון האישי לשחזור הקולנועי.
ישבתי עם לטי לשיחה פתוחה, כנה ומרתקת על סרטים, גידול ילדים (יש לה חמישה) ועל התוכניות לחזור לארץ בקרוב.
בואי נתחיל עם הפרוייקט האחרון שלך, הסרט על ניצול השואה. למה דווקא הנושא הזה?
"מלחמת העולם השניה היתה תמיד משהו שתמיד הייתי אובססיבית לגביו. נושא השואה כל כך חשוב שיזכר ואנשים לא ידעו עד כמה, עד השביעי באוקטובר. בעיקרון בכל השנים האלו חשבנו שזה מאחורינו, אין אנטישמיות והכל טוב. הפכנו לשאננים ואפילו אני הייתי קצת נאיבית. לא פגשתי אנטישמיות ב-30 שנות חיי באמריקה ופתאום זה פרץ בצורה שאף אחד מאיתנו לא חשב שזה יכול לקרות. פשוט הלם".
לא פשוט לגייס כסף לסרטים דוקומנטרים, במיוחד לנושאים כאלו.
“נכון. אני מרימה כסף לסרט ממש עכשיו ואשמח שהקוראים היקרים ירתמו לנושא הכל כך חשוב הזה ויתרמו, כדי שנוכל לסיים את הסרט כמה שיותר מהר. הכוכב שלנו כמעט בן 100 ואנחנו מאוד רוצים שהוא יהיה איתנו לשאת בפירות ולראות את ההצלחה של הסרט. להשלמת הסרט חסרים כרגע 200 אלף דולר אבל אני תמיד אומרת שכל תרומה אפילו קטנה עוזרת. כולנו ממש עובדים בחינם רק בכדי שהסרט יצא כמה שיותר טוב וכמובן שזו הוצאה מוכרת. מי שנותן תרומה משמעותית גם יכול לקבל קרדיט על הסרט".
היום קשה ליצור פרויקטים שקשורים לישראל או ליהדות בכלל. את מרגישה את זה?
“לחלוטין. היה סרט דוקומנטרי שניסיתי למכור ופניתי לאדם יהודי שאמר לי, לא יכול להשקיע בזה – בגלל שזה ישראלי. אמרתי לו, אבל הסרט בכלל לא על ישראל, זה על יהודים אמריקאים. הרבה יהודים בעולם לא מבינים שמה שאנו חווים עכשיו זה לא רק אנטי-ישראל אלה אנטישמיות. אני מחזיקה את עצמי כדי לא לומר להם שהם Self loathing Jews אבל זה בדיוק מה שזה. אחד הספרים האהובים עלי הוא 'רקוויום גרמני' של עמוס אילון, שמספר על יהודי גרמניה בשנות ה-30 שלגמרי התבוללו בתרבות המקומית, אימצו את תרבותה וזהותה – ובסופו של דבר נרצחו בידי הנאצים".
גם אם נעזוב את העניין היהודי בצד, סרטים דוקומנטרים עושים פחות כסף מסרטים עלילתיים. הפן הכלכלי פחות חשוב לך?
"כסף לצערי מריץ את העולם, לכולם אכפת מכסף. אבל אני מאוד אוהבת את הז'אנר הזה ויותר חשוב לי הסיפור מאשר הכסף. אם תגידי לי היום, לעולם לא תוכלי לראות סרטי "פיצ'ר" (סרטים עלילתיים), אני אגיד, 'אוקיי. קול'. זה לא מזיז לי. אבל על סרטים דוקומנטרים אני לא אוותר. אני חושבת שאנשים מצליחים במה שהם אוהבים לעשות. לא במקרה הייתי מועמדת לאוסקר ולאמי על הסרט הדוקומנטרי Winter on Fire ולא על סרטי האקשן שעשיתי. נכון, הם בדרך כלל לא שוברי קופות ויותר מסובך לעשות אותם ויש פחות הערכה, אבל זה כמו שאת אוהבת להתנדב בארגון או למען מטרה מסויימת. כשאת עושה את זה, זה קשה ולפעמים מעצבן, אבל בסוף זה גם ממלא אותך בסיפוק. אגב, אני לא זונחת את הסרטים העלילתיים, לפחות לא בשלב זה. רמבו חדש הולך לצאת השנה. בכל זאת, צריך להאכיל את הילדים. זו העבודה שלי".

סאנסט בולווארד? רחוב מת
לטי נולדה במוסקבה והיתה בת שלושה חודשים ואחיה בן ארבע כשמשפחתה עלתה לישראל בראשית שנות ה-70. אביה היה הצייר הידוע מיכאל גרובמן שהלך לעולמו בשנה שעברה. אחיה יאשה גרובמן הוא כיום מנהל מוזיאון ישראל. המשפחה התיישבה בירושלים וכשללטי מלאו 12, היא עברה לתל אביב. שם גם החלה את דרכה בעולם המשחק, תחילה בתיאטרון הבימה ובהמשך כחלק מלהקת צעירי תל אביב. מייד לאחר שירותה הצבאי יצאה לטיול בארצות הברית, שהפך למסע של חיים וקריירה. היא למדה משחק בסטודיו של לי סטרסברג במשך שלוש שנים ובהמשך למדה קולנוע ב-UCLA . את דרכה בתעשיית הקולנוע האמריקאית החלה כשהיא מתנסה במגוון רחב של תפקידים מאחורי הקלעים, בהם עוזרת במאי, עוזרת צלם ועורכת ובשנת 2001 עשתה את המעבר להפקות סרטים.
היום, יותר מ-30 שנה לאחר שעברה ללוס אנג'לס, עם קריירה מצליחה כמפיקה וחמישה ילדים (שלישייה בני 17 ותאומים, בן ובת בני 14) היא מתכננת את חזרתה לישראל. רעיון שהיא מדברת עליו כבר לא מעט זמן, אבל הפעם היא מרגישה יותר מתמיד שהגיע הזמן הנכון. ״אני לגמרי מרגישה שאני חוזרת הביתה. אני לא מרגישה שעזבתי אף פעם, לא מרגישה שעשיתי הגירה, באתי לבקר ונשארתי. מה שממש קשה לי היא הלוגיסטיקה. צריך להעביר 30 שנה לישראל, וזה לא פשוט״.
השינוי הדרסטי שעברה העיר ובכלל, כל מה שקורה מבחינה פוליטית בארה"ב, הם חלק מהגורמים לרצון שלה לשוב לארץ. "פעם היינו מסתובבים ברחובות הוליווד והכל היה בטוח וכיף. סאנסט בולווארד היה מקום שוקק חיים, עכשיו המקום מת. היום אני אפילו לא רוצה לתדלק את המכונית בלילה, זה מסוכן מדי. מי רוצה לחיות ככה?" היא אומרת. "אני רוצה להרגיש בטוחה ולהיות מסוגלת ללכת ברחוב ללא חשש ביום ובלילה. ככל שאני יותר זמן באמריקה, כך אני מתגעגעת לארץ יותר. לפעמים אני שומעת שיר של אריק איינשטיין ומתחילה לבכות כמו תינוקת מרוב געגועים. ישראל זה הבית שלי ואני רוצה הביתה".
איפה תגורי בישראל?
"אני תל אביבית בדם, אז אחזור לשם".
היום הרבה אנשים בתעשיית הסרטים לאו דווקא גרים בלוס אנג'לס, אלא בערים או מדינות אחרות בארה"ב. תמשיכי להפיק משם סרטים בארה"ב או שתעברי להפקות סרטים בישראל?
"אף פעם לא הפקתי סרטים בארץ, הייתי בצד השני של המצלמה. המשקיעים שלי כולם בארצות הברית ואני מתכננת להמשיך לעבוד כאן. אם יהיה לי רעיון להפקת סרט בארץ, אין לי בעיה לגשת למשה אדרי המהמם ולהרים את זה שם. יש תוכן משגע בארץ אז נראה מה יהיה. אני בקשר עם גלית רוזנשטיין, מפיקה ומלהקת ישראלית בארץ וחברה מאוד טובה שלי, אנחנו מנסות להרים פרויקטים ביחד. כיום כבר אין צורך לשבת פיזית בלוס אנג'לס כדי להפיק סרטים. רוב הסרטים ממילא לא מצולמים כאן. לסגור דילים הפך להיות דבר שעושים בטלפון ובזום. כמובן שלהיפגש עם אדם פנים אל פנים זה אחרת מזום בעיקר אם את לא מכירה את האנשים. יחד עם זאת, ב-30 שנה האחרונות יצרתי מספיק קשרים טובים שלא מחייבים פגישה פנים אל פנים".
ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה שנים בארה"ב, יש משהו שמפחיד אותך בחזרה לארץ?
"התהליך והביורוקרטיה. הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס מזכירה לי שוב ושוב כמה קשה לתקשר עם מוסדות ממשלתיים. כשלקונסוליה יש צורך בעזרה מאיתנו בעניינים הקשורים להוליווד, הקונסול הכללי בעצמו מתקשר, תמיד בנחמדות רבה, ואין לו שום בעיה לבקש טובות מפה ועד הירח. כמובן שהקונסולים מתחלפים מדי כמה שנים, אז אני ממש לא מדברת על אדם ספציפי. אבל כשאני, או כל אזרח מן השורה, צריכה משהו פשוט כל כך, כמו להבין איזה מסמך צריך ולאיזו מטרה, או לפתור בעיה עם תורים, פתאום אין עם מי לדבר. במקרה הטוב עונה לך מישהי לא נחמדה במיוחד, עם תשובה הזויה שלא באמת עוזרת. במקרה הרע פשוט מתעלמים ממך. את מוצאת את עצמך מתכתבת עם בוטים במייל, וזה פשוט מוציא אותך מדעתך. וכל זה בשביל לחדש את הדרכונים של הילדים שלי. אפשר לומר שאמריקה הפכה אותנו למפונקים מאוד בכל מה שקשור לשירות לקוחות".
רחוק מחיי הזוהר של הוליווד
לגדל ילדים בארה"ב זה שונה מהארץ. איך היה לגדל אותם די לבד כאישה גרושה ובאותו הזמן לנהל קריירה כמפיקה?
"אהיה כנה איתך, זה לא כיף. מאוד מאוד קשה לי עם הילדים. עברתי איתם תלאות. הייתי במקום מאוד קשה בכמה שנים האחרונות. אז למרות שמבחוץ כולם עדיין חושבים שלטי חיה את חיי הזוהר של הוליווד, זה רחוק מלהיות אמיתי כרגע. אמנם אני עדיין עושה סרטים ומדי פעם הולכת לארוחות ערב ואירועים עם האנשים בתעשייה ועדיין מתכננת להיות שוב מועמדת לאוסקר אבל מה שעברתי בשנים האחרונות היה ממש גיהנום שאני לא מאחלת אפילו לאויבים שלי. כשאת בצרה, אין הרבה חברים. לאנשים לא בא לשמוע על הבעיות שלך. יש לי מעט מאוד אנשים בחיים שאני יכולה ממש לשפוך בפניהם את הלב, אבל נראה לי שגם איתם הגעתי למכסה. מה שכן, אם יש הורים שקוראים את הכתבה הזו וגם עוברים גיהנום עם הילדים שלהם, אני ממש אשמח לעזור. אני לא רוצה שאנשים יעברו מה שאני עברתי".
סיפרת לי לפני מספר שנים שהחלטת לעבור לוואלי מברנטווד כדי להיות יותר קרובה לקהילה הישראלית, בעיקר בשביל הילדים, זה עזר?
"באמת עברתי כדי שהילדים יחוו יותר ישראליות אבל לצערי אני לא יכולה לומר שהישראלים בוואלי קיבלו אותי בידיים פתוחות. יש את כל אלו שעושים כל מיני אירועים בבית שלהם אבל הכל "שואו-אוף". הם ראו אמא די בודדה עם חמישה ילדים וזה ממש לא הזיז להם. בקושי הזמינו לארוחות שישי. לאט לאט מצאתי את עצמי. עברתי לקלאבסס שזו שכונה שאני ממש אוהבת, עם אנשים שאני מאוד מחבבת. אני גרה עם משפחה ישראלית חמה שמאוד אוהבת את הילדים שלי, בכל יום שישי אנחנו עושים שבת וזה מרגיש ממש טוב".
בדיעבד את מתחרטת שגידלת ילדים בארה"ב?
"מתחרטת זו לא מילה. זו כנראה הטעות הכי גורלית שעשיתי בחיי. לדעתי היו יוצאים לי ילדים אחרים לגמרי אם הם היו גדלים בארץ. ואפילו אם לא, הסביבה התומכת בארץ זה משהו שלא תמצאי באף מקום בעולם. ואני לא מדברת רק על המשפחה שזה מובן מאליו, כל הארץ נרתמת לעזור, לנחם, לטפל, לתת מהלב בלי גבולות".
לטי, שנמצאת בשנות ה-50 לחייה, היא אישה חטובה ויפה, גם ללא טיפת מייק-אפ. אף שהיא חיה בתעשייה שמקדשת נעורים ומוקפת בשחקנים ובאנשים שמקפידים לשמר מראה צעיר באמצעות הזרקות וטיפולים אסתטיים, היא עצמה אינה נמשכת לעולם הזה. מבחינתה, אין לה בעיה להתבגר.
״אני מרגישה מאוד בנוח בעור שלי. אני לא מפחדת מקמטים ולא מרגישה צורך לתקן משהו. בעיניי, פנים שמתבגרות באופן טבעי נראות אפילו יפה יותר. כל אחת שתעשה מה שהיא רוצה, אני לא שופטת, אבל לי זה פשוט לא מתאים. כשהייתי ילדה והייתי רואה אנשים מבוגרים הייתי חושבת שהם כל כך יפים, אף פעם לא חשבתי, אוי, למה הם לא מותחים את הפנים".
"לפעמים אני רואה את התוצאות של הטיפולים האלה אצל שחקנים כמו למשל בראדלי קופר ומג ריאן ועד כמה הניתוחים שינו את פניהם. זה עולם ממכר. מתחילים בטיפה פה ובטיפה שם, ולא תמיד שמים לב לאן זה מגיע. אני רואה אנשים שהיו כל כך יפים לפני כן, וחושבת כמה חבל שהם עשו את זה״.
עם כל העיסוקים האינסופיים שלה, לטי גם מנהלת קבוצת ווטסאפ עם למעלה מאלף נשים בשם "החופרות". הקבוצה פתוחה לנשים בלבד, מקום בטוח לבקש עצה, עזרה, המלצות, הכוונה. הכל חוץ מפרסומות. למרות החוקים הברורים, היו כאלו שהתעקשו להעלות פרסומות לעסקים שלהן, ולטי מצאה עצמה כמו שוטרת, מסירה את כל הפרסומות ומזכירה שוב ושוב מה הם חוקי הקבוצה. "בשלב מסויים כתבתי להן: אם אתן כל כך רוצות לפרסם, אתן מוזמנות, אבל בתמורה לתרומה ל׳מעגלים' (עמותה ישראליתהמשרתת צעירים בעלי צרכים מיוחדים – א.א).
איך יש לך זמן וסבלנות לנהל קבוצה גדולה כל כך?
“אמא שלי אומרת: אם אתה רוצה שמשהו יעשה, תן את זה לבן אדם עסוק. אבל זה לא תמיד פשוט. תחשבי, קבוצה של יותר מאלף נשים וכולן מתלוננות, גם אחת על השניה. אני כל יום חושבת להעביר את הקבוצה למישהי אחרת, אבל אני עדיין עושה את זה. הקבוצה התחילה עם בחורה ישראלית אחרת שהתייאשה מפרסומות לאק ג׳ל הבלתי נגמרות. היא פתחה קבוצה אחרת ואני לקחתי עלי את ניהול הקבוצה. באותו זמן היו בערך 200 בנות. רציתי קבוצה נקייה מפרסומות, להקים קבוצה של בנות שעוזרות אחת לשניה כשצריך. הבנות שם לביאות, הן יכולות להזיז הרים וגבעות. אני דואגת שכל מי שנכנסת לקבוצה היא בטוחה, שיש מישהי בקבוצה שמכירה אותה. הבנות צוחקות עליי שתחקיר שב״כ זה כלום לעומת תחקיר כניסה לקבוצת החופרות".
האמת – נשמע כאב ראש לא רגיל…
"זה נכון. הרבה מהן נורא מתעצבנות עליי שאסור להעלות פרסומות. כמה מהן ממש קיללו אותי. אחת כתבה לי שאני מזעזעת ואחת אפילו קראה לי 'פוטין'. אבל אני לא לוקחת את זה אישית, כל חיי הייתי בתפקידיי ניהול גבוהים ותמיד יהיו אלא שישנאו אותך. אבל בסופו של יום אנחנו הקבוצה הכי גדולה ולגיטימית בעיר ויחד עם כמה ויכוחים ואינטריגות, ברגע שמישהי זקוקה לעזרה, כולן מתייצבות לצידה בלי שאלות, מכל הלב ועד הסוף אז זה שווה לי את הכל".
אבי לרנר: מנטור וחבר
במשך שנים רבות עבדת כמפיקה בחברת ההפקות Millennium/Nu Image איך הגעת לשם?
"באחד הביקורים שלי בפסטיבל קאן פגשתי את הארווי ויינשטיין, שאני מוכרחה לומר שתמיד התייחס אליי יפה מאוד. קישרתי בין החברה שלו לבין חברת Nu Image שבבעלות אבי לרנר, וכך למעשה התחלתי להפיק סרטים. אבי לרנר הפך למנטור ולחבר קרוב מאוד. לעולם אהיה אסירת תודה לו על כל מה שתרם לחיי.
מה היה הרגע שבו הרגשת שהצלחת לפרוץ דרך ולהגיע להישג משמעותי?
הרגשתי שפרצנו דרך כשהגענו למקום הראשון בקופות עם הסרט ״המנסרים מטקסס״ (Texas Chainsaw Massacre).
בשנה הבאה, אם הכל יסתדר, תהיי בארץ. איך את מדמיינת את החיים שלך שם?
"הולכת בבוקר על הטיילת, נושמת את אוויר הים, מבלה עם המשפחה והחברים שלי, ובמקביל ממשיכה לעבוד. קבעתי עם חברי אדם לשתות בירה במקום שנקרא הררית. אז זה חלום קטן וקבעתי גם עם חברתי עינת לנסוע לחופשה בקלאב מד. זה משהו שלא היה לי כסף לעשות בצעירותי, ולכן הוא נתקע לי בראש. בטח בסוף אני עוד אסבול שם. בקרוב הילדים שלי יגיעו לגיל שבו אהיה כבר ציפור דרור. האמת היא שזה הדבר שאני הכי מחכה לו: החופש".
ליצירת קשר עם לטי לגבי סרט השואה ומתן תרומה לסרט, צרו קשר:
@latigrobman
לפרטים נוספים:
https://nfct.org.il/en/how-to-
non-profit number: 58-0234870


