אורלי סטאר: ירשה את דוד דסה
באחד האמשים עטיתי מחלצות ריקוד הדוקות טייטס) מלייקרה כחולה וירדתי אל מרכז הקהילה היהודית הוותיק באזור פירפקס ואולימפיק (ג׳יי. סי.סי.) שם ישנן תנועות מחול חביבות בימי רביעי בהדרכת כלילת החן האדמונית אורלי סטאר.
אורלי: ״יש לי חיים יפים ואני מודה לאלוהים כל יום שנתן לי לרקוד את ריקודי העם, אני מלמדת כמעט כל יום מבוקר עד מאוחר בערב במקומות כמו בתי כנסת ואולמות ריקוד. בימי שני אני מעבירה ריקודי עם באותו מקום שישראל יעקבי היה מלמד בווסטווד. אני נותנת המון אהבה לאנשים שבאים מיום של בעיות וצרות ואחרי כמה דקות של ריקוד זה חולף להם. אצלנו רוקדים המון ישראלים אבל גם אמריקאים וזה נותן המון כי יש קשר פתאום בין ולם וזה יוצר קהילה טובה יותר וחברויות״.
אורלי סטאר היא אחת המדריכות היותר מוכרות, אהובות ומבוקשות בקהילה. היא נולדה בירושלים להורים ישראליים לגמרי שעזבו את ישראל כשהייתה ילדה צעירה. כאן באל-איי היא עברה במסלול הרגיל של תיכון בבוורלי הילס והחלה לרקוד בהיותה סטודנטית ביו.סי.אל.איי. רקדה אצל דויד דסה בג׳יי. סי.סי בגיל 19 ומאז התאהבה בריקודי עם. לימים החלה ללמד ב׳קמפ אלונים׳ ומשם כבר הפכה העוזרת הראשית של דני דסה, ולבסוף כשפרש היא ירשה אותו.
ייחלנו לדובב את המחוללים והמחוללות נטולי הנשימה על רצפת העץ של מרכז הקהילתי היהודי ההומה רוקדים. יותר ממאה חייכנים וחייכניות התנועעו בחן והמילים נעתקו מפיהם במאמץ ונשיפת סרעפת, אך לרובם היה מה לומר:
– שני קשישים ישראלים ותיקים אומרים לי: ״זה פה ריקוד ישראלי ולא מזורקה פולנית, אנחנו רוקדים את זה אחרת״.
– אשת מחול ושמה מ. אומרת: ״בוריס ירד מהמטוס, עשה צעד תימני כזה עוד לא ראיתי, ולקח טקסי ישר הנה. מאז הוא מתמכר לריקודי עם. אחר כך הוא בא הביתה ומשך אותי להצטרף, אמנם רקדתי בלט כילדה ברוסיה, אבל זה לגמרי שונה, הצעדים בריקודים הישראלים, לקחו אותם מוכנים, המציאו אותם הספרדים והרוסים. הכול קלאסי״.
– א. החייכנית וי. זוג צעיר יותר בשנות השישים עם שפם, אומרים : ראינו אחד את השני בהרקדה כאן. שמנו עין והתחלנו לרקוד יחד. הריקודים הובילו לזוגיות, ובאמת יש לנו זוגיות מאוד יפה היום. אנחנו נהנים משני העולמות.״
– מוסיף י.צ, מהמוסך בוואלי: ״יש לנו נטיה גדולה להפוך את ריקודי העם לריקודים סלונים לזוגות, אבל אין כאן בנות מתאימות״. ודווקא ל. הערמונית האמריקאית אומרת בהתרסה, ״אני מרגישה מרחפת, השירה, הריקוד, הרומנטיקה, מה שלא עשיתי בגיל 20, אני עושה עכשיו בגיל חמישים, ואני כולי שמחה ומאושרת. חוזרת הביתה עם אנרגיות חיוביות, אני לא מרגישה זקנה, שאני רוקדת, השנים פורחות החוצה״.
– חותם את דיון הרוקדים ש .ר. שמגיע לכאן חמש עשרה שנה מהוואלי ולא מפסיד אף יום: ״אני רוקד שלוש פעמים בשבוע. פעם כאן ובעוד שני מקומות בוואלי. הריקוד זה החמצן שלי. אם פספסתי יום אחד אני מקבל כזה רעד של מסוממים, תראה את כול האנשים האלה, בחוץ ברחוב הם הולכים עם פנים נפולות, נשפכות ממש. וכאן תוך דקה עולה להם חיוך כזה של מלאכים, שוכחים את הכאבים והקרח׳צן והצרות את המריבות עם האישה. כאן זה גן עדן וחווה רוקדת עם התפוח״.
בפינת הרחובות אולימפיק וברינגטון עומד בית הכנסת של ״וילשייר״, בקומה השניה ממוקם אולם ספורט רחב רגליים. עד לפני כמה שנים היו מתגודדים בכל יום רביעי בשעה שבע וחצי שני תריסרי ״מתחילים״ סביב דויד דסה.
דסה הוא בנו של המרקיד האלמותי דני דסה ממועדון ״קפה דסה״ משנות השבעים. בחור גבוה וקצת גמלוני אבל קל רגליים וחביב נפש. את הריקודים ינק עם חלב אימו שטלטלה אותו למועדון דקה לאחר שנולד. הנער המתבגר היה מחליף את אביו בשיעורי הריקוד מדי פעם שיצא האחרון לחופשה בישראל.
לימים החליט האב שבגיל שמונים אפשר לפרוש לעבודה חלקית, וכך יצא שדסה ג׳וניור העמיד דורות חדשים של תלמידים ופרחי טיס שהגיעו בכל שעות הערב ועד השעה הקטנה לפרקט העץ הבוהק.
אבל למגינת ליבם של חסידיו גם דויד דסה יצא לגמלאות וכך נוצר חלל ריק בסצנת ריקודי העם בלוס אנג׳לס.
״הריקוד זה החמצן שלי. אם פספסתי יום אחד אני מקבל כזה רעד של מסוממים, תראה את כל האנשים האלה: ברחוב הם הולכים עם פנים נפולות, נשפכות ממש. וכאן תוך דקה עולה להם חיוך כזה של מלאכים״