משה אדרי, האיש החזק בקולנוע הישראלי, עדיין רואה בעצמו את הילד מהמעברה בדימונה * הוא בנה עם אחיו לאון ורעייתו פנינה אימפריה של בתי קולנוע, הפצה, הפקות ומוזיקה ולא מתכוון להיכנע לנטפליקס * לקראת קבלת פרס מפעל חיים בפסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס, הוא מדבר על כסף, כישלונות, סוד ההצלחה, העתיד של המסך הגדול — ועל האוסקר שעוד חסר לו בארון
משה אדרי אינו מאמין בסוף טוב, לא משום שהוא פסימי, אלא משום שלדעתו אין סיבה שהסרט יסתיים בכלל. בן ה-75, שישה עשורים בתעשיית הקולנוע, חתן פרס ישראל, מדליק משואה ובעלים של אחת מאימפריות הקולנוע הגדולות בישראל — עדיין מדבר כמו נער שזה עתה גילה עולם אחר. הוא מכיר את כולם: גולן, גלובוס, קישון, טופול, בועז דוידזון, חיים סבן, אבי נשר ויוסף סידר. אצלו, אמנות וקופה אינן אויבות; הקופה היא זו שמאפשרת לאמנות להתקיים.
הסיפור החל בטנג׳יר שבמרוקו, ממנה הגיעה משפחת אדרי לישראל בשנת 1951 הישר למעברה בדימונה — עשרים מטרים רבועים של מדבר בחוץ ותקווה בפנים. אביו, קונדיטור שמרן שחלם שבניו יהיו רבנים, ראה בקולנוע "עבודה זרה", אך אמו תמכה בו. משה, שסבל מדיסלקציה והפרעות קשב והועף מבית הספר, מצא את דרכו לצד אחיו הבכור לאון — החל מהקרנת סרטים מאולתרת לילדי השכונה במכונה שבנה לאון, ועד לעבודה בחדרי ההקרנה של בתי הקולנוע בדימונה וביישובי הפריפריה כגון ירוחם ואופקים. שם למדו האחים כי אנשים אינם קונים צלולואיד, אלא חוויה.
בשנות השבעים הבינו האחים שהכסף הגדול נמצא בהפצה. הם שיווקו סרטי פעולה, קולנוע צרפתי וסרטים הודיים לקהלים רחבים, ופרצו אל הליגה של הגדולים כאשר הביאו לישראל את סרטו של ריצ'רד דונר, "סופרמן", בשנת 1978. מכאן ואילך הפכו השניים משחקנים מקומיים לשחקנים המרכזיים בשרשרת התעשייה.
אדרי שיתף פעולה עם ענקים כמו מנחם גולן ויורם גלובוס, תוך שהוא מאמץ לחיקו כל מהפכה טכנולוגית במקום לפחד ממנה. כאשר הגיע הווידאו וה-DVD, הקים מעבדות ורכש זכויות כדי לשחזר קלאסיקות ישראליות. בהמשך, בהמלצת רעייתו ושתופה לניהול פנינה אדרי, נכנסו לתחום המוזיקה על ידי רכישת חברת NMC. כיום קבוצת אדרי מחזיקה בזכויות למאות סרטים ישראליים קלאסיים שעברו רסטורציה יסודית, כמו "סאלח שבתי", "השוטר אזולאי", "צ'רלי וחצי" ו"גבעת חלפון אינה עונה", המשמרים את הזיכרון התרבותי של המדינה.
הטכנולוגיה והיום שאחרי
אחד הדברים המרתקים בריאיון הוא הפער בין גילו של אדרי לבין העניין שלו בטכנולוגיה. האיש שהתחיל לעבוד עם מקרנות מכניות אינו נבהל מבינה מלאכותית. להפך. הוא מספר על חברות דיבוב, תרגום ועיבוד תוכן ועל שילוב כלים טכנולוגיים חדשים בפעילות הקבוצה. לשיטתו, חברה שאינה מתעדכנת פשוט נעלמת. הוא נזכר ביוצרים ובמפיקים מהדור הקודם, חלקם אנשים גדולים בתולדות התרבות הישראלית, שסיימו את חייהם במצוקה כלכלית. ״בגלל זה החזקתי מעמד״, הוא מסביר. ״ולא כמו כל אלה שהיו פעם״.
הוא יזם ש מודד את העבר גם לפי מה שנשאר בקופה. מהבחינה הזאת, השותפות העסקית שלו עם פנינה אדרי חשובה להבנת ההישרדות ארוכת השנים של הקבוצה. המעבר מתחום אחד לאחר, הרכישות, ניהול הקטלוגים וההתרחבות העסקית אינם תוצאה של החלטה חד־פעמית. זו מדיניות.
ומה יהיה על המסך הגדול בעידן שבו כל ילד מחזיק קולנוע בכיס? אדרי מסרב להצטרף למספידים. ״אני מאמין שהקולנוע יישאר לעד״, הוא אומר. ״אין לי ספק. רק צריכים כל הזמן לייעל. כיסאות, מכונות, ציוד, הכול״. הוא מדבר על השקעה בחוויית הצפייה, על אירועים, השקות, מפגשי יוצרים ועל פעילויות שמעניקות לקהל סיבה לצאת מהבית. הוא מזכיר את יום הקולנוע הישראלי, את ההקרנות המוזלות ואת היוזמות לעידוד קהל מבוגר.
Screen iL: ישראל בסלון האמריקאי
החיבור בין קולנוע, זכויות ושוק בינלאומי בא לידי ביטוי גם במיזם Screen iL, שירות הצפייה הישראלי הפועל מחוץ לישראל. אדרי מספר על הקמתו יחד עם טינו מטלון ושותפים נוספים מתוך רצון להציע לקהילות ישראליות בעולם גישה חוקית לתכנים ישראליים. ״עשינו את זה כי היו פיראטים בכל העולם ורצינו שיהיה משהו חוקי ולא פיראטי״, הוא אומר. השירות מציע תוכן טלוויזיוני וקולנועי ישראלי לקהל המתגורר בחו״ל. מבחינת אדרי, זהו גם עסק וגם קשר תרבותי. ״אנחנו עושים מאמץ לתת ליהודים בעולם להרגיש מה שאנחנו מרגישים״.
כשאנחנו מגיעים לפסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס, השיחה נעשית מעניינת במיוחד. מייסד הפסטיבל ומנהלו, מאיר פניגשטיין, מחזיק כבר עשרות שנים מפעל תרבותי שאינו מובן מאליו. הוא מביא סרטים ישראליים ללוס אנג׳לס, מפגיש יוצרים עם קהלים, ומקיים מסגרת שבה ישראל מוצגת דרך הסיפורים שהיא מספרת על עצמה. אבל הפסטיבל פועל בעיר יקרה, תחרותית, מוצפת באירועים. כל ערב אפשר למצוא בה הקרנת בכורה, פאנל, מופע, ארוחת התרמה או אירוע קהילתי.
הפסטיבל מתקיים בתקופה שבה ישראל אינה נושא פשוט בזירה התרבותית הבינלאומית. המלחמות, המחלוקות הפוליטיות והמתח הציבורי סביב ישראל משפיעים גם על עולם הקולנוע. סרט ישראלי אינו מתקבל תמיד רק כסרט. לעיתים הוא נדרש, שלא בטובתו, לשאת על גבו את כל הוויכוח על המדינה שממנה הגיע. אדרי נוטה להעדיף עשייה על פני קינה. מבחינתו, התשובה אינה להסתגר. צריך להמשיך להפיק סרטים טובים, להציג אותם בעולם, למצוא קהל ולשמור על קשר עם היוצרים והקהילות. הוא אינו מבקש שהעולם יאהב כל סרט ישראלי. הוא רוצה שהסרטים יקבלו הזדמנות הוגנת להיראות.
בסוף השיחה אני חוזר לילד מדימונה. הוא כבר אינו ילד. הוא אחד מאנשי הקולנוע העשירים והמשפיעים בישראל. עסקיו מתפרסים על הפקה, הפצה, בתי קולנוע, מוזיקה, זכויות תוכן ופעילויות נוספות. בשנת 2024 הוענק לו פרס ישראל למפעל חיים. בשנת 2026 הדליק משואה ביום העצמאות. כעת מצטרף פרס מפעל החיים של הפסטיבל בלוס אנג׳לס. אבל כשהוא מדבר על אביו, קצב הדיבור משתנה. ״אני לא קיבלתי מאבא שלי שקל. אבא שלי עד יום מותו לא היה לו חשבון בנק. היה קונדיטור, יהודי טוב, שהתפלל שחרית, מנחה וערבית, האמין בבורא עולם ורק עשה טוב לעם ישראל״. והוא ממשיך לעבוד. ״אמא שלי אמרה לי, כשאתה קם בבוקר ואתה עושה את מה שאתה אוהב, סימן שאתה לא עובד״. אדרי אימץ את המשפט הזה כדרך חיים. הוא הולך לים, עושה ספורט, משחק טניס, שומר על פעילות גופנית וממשיך להיות מעורב בעסקים. לא משום שאין לו מספיק כסף כדי לפרוש. משום שהפרישה, כך נדמה, אינה מציעה לו שום תפקיד מעניין.
עוד אוסקר אחד ודי
לקראת סיום אני שואל אותו על הפרסים, על הסיפוק, על מה שעוד נותר להשיג. אדרי מדבר על האוסקר. ״נשאר לנו דבר אחד לפני שמעבירים את המפתחות לדורות הבאים״, הוא אומר. ״להביא את האוסקר. נביא איזה אוסקר קטן ונלך הביתה״. האוסקר הקטן הזה הוא כמובן לא עניין קטן. ״בופור״ ו״הערת שוליים״ הגיעו למועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. הקולנוע הישראלי זכה להכרה בינלאומית, בפרסים ובשבחים. אבל הפסלון הנכסף לסרט הישראלי באורך מלא בקטגוריה הבינלאומית עדיין חסר.
אדרי רוצה להיות שם כשהוא יגיע. יש משהו מצחיק, נוגע ללב וכמעט חצוף באמירה הזאת. אדם שבנה כמעט כל מה שביקש עדיין מוצא יעד נוסף. אולי זו תכונתם של אנשים מסוגו. הם אינם מאושרים משום שהגיעו לפסגה. הם מאושרים משום שיש עוד פסגה. זה הילד ההוא מדימונה, שהמורים לא ידעו מה לעשות איתו. שאביו חלם שיהיה רב. הילד שעמד בחדר ההקרנה והביט באור החוצה מתוך המכונה. אולי הוא לא השתנה כל כך. רק המכונה גדלה. והקיר שעליו הוא מקרין את חלומותיו הפך גדול לאין שיעור. הכתוביות עוד לא עולות. משה אדרי עדיין באמצע הסרט.