סרטו של מיכאל מאיר ונבחרת אול-סטארס של ישראלים-אנג'לוסים הופק וצולם כולו בווילה מהודרת בסן פרננדו וואלי
הסרט "נתראה בשמחות" היה אחת ההפתעות הכי גדולות בפסטיבל הקולנוע שהתקיים השבוע בחיפה . "מדובר בסרט שמעולם לא נעשה כאן כמותו – שילוב של מותחן אימה, סאטירה חברתית וקומדיה שחורה", כותב אבנר שביט באתר וואלה-תרבות", "מעין גרסה כחולה-לבנה ל"תברח", אם כי היא לא מתרחשת בארץ אלא בקרב הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, שידועה בטוב הטעם שלה
ובהליכותיה הנעימות…"
את הסרט ביים מיכאל מאיר, ישראלי שחי בחוף המערבי, יחד עם נבחרת אול-סטאר של שחקנים החיים בניכר, בהם לירז חממי, מייק בורשטיין, אלון פדות, עידו מור ושני אטיאס, ובצידם הכוכב מיכאל אלוני ("שטיסל"). הסרט מתאר את המתרחש כאשר קבוצת חברים ובני משפחה מתכנסת לארוחת ערב בווילה מהודרת דרומית לוונטורה בולווארד בסן פרננדו וואלי.
החגיגה יוצאת משליטה כשהסועדים מתחילים להטיח אחד לשני את האמת בפנים, ובעקבות כך מתחילים להשתולל ולהטיח דברים אחרים, מה שמוביל לרצף של סצינות רצח מטורפות. המעבר בין עברית, היבריש ואנגלית רצוצה חורק לעתים, הגימור לוקה בחסר, חלק מתצוגות המשחק צורמות וגם המוזיקה לא משהו. אך נתראה בשמחות" מצליח להתגבר על החסרונות הללו בזכות האנרגיות החצופות והסוחפות שלו והודות לשלל מעלות. למרות המשאבים המוגבלים, עבודת הבימוי של מאיר עומדת בסטנדרטים הכי גבוהים של הז'אנר.
בולטת בעיקר לירז חממי, שבתפקידה כאדונית האחוזה נמצאת כמעט בכל סצינה וסצינה, נותנת כל ביס אפשרי בתפקיד העסיסי ומיטיבה לשאת את הסרט על גבה.
שביט: "מעל הכל עומד התסריט השנון, שלא סתם שופך דם לכל הכיוונים, אלא משתמש בפארסה האלימה כדי לעקוץ ולהצליף – את הנובורישות, את המסורת היהודית, את הפוסט-טראומה הישראלית ואת הקהילות הישראליות מעבר לים. למעשה, מדובר בסרט כל כך ארסי, שאם במאי לא ישראלי-יהודי היה עושה אותו, ודאי היו אומרים שהוא אנטישמי…"
