ניסים סיבוני הוא צייר, היסטוריון, סופר, קולנוען ואיש חינוך. הוא פותח בלוס אנג'לס גלריה פרטית המוקדשת לאמנות וליצירה הייחודית שלו: רפרודוקציות על בד, הדפסי משי, כתובות וכתבי ג'ודאיקה * חשיפה והזמנה
ניסים סיבוני מנסה לספר על עצמו ולא יודע איפה להתחיל. אולי זהו סוד קיסמו של האיש, שאין לו התחלה ואין לו סוף. אולי נכון יותר להגיד שיש לו אין סוף התחלות ואפילו לא סוף אחד. ואולי ההגדרה הכי נכונה תהיה: "האיש בעל הרב גוניות האין סופית". שיפטו בעצמכם…
נתחיל בניסים הצייר? נוכל להראות ציורים שופעי אווירה וצבע, שכל אחד מהם הינו סיפור שיש בו עולם ומלואו. אפשר לספר על ניסים ההיסטוריון, שמקדיש עשרות שנים חלק נכבד מזמנו ומאמצעיו לחקר הפולקלור והמורשת של מחוזות ילדותו במרקש שבמרוקו. אפשר אולי להקדים דווקא בניסים הסופר, זה שהוציא לאור שלשה ספרי מחקר והגות; או אולי לניסים הקולנוען, שהיה ממקימי הטלוויזיה הלימודית בישראל. או אולי בכלל להתחיל עם ניסים – המורה והמחנך? זה שהקדיש שנים לחינוך דורות של ילדים ובני נוער יהודיים על ברכי המסורת והיהדות. האמינו לי שלא קל להחליט…
ניסים מעדיף להתחיל את הביוגרפיה הרישמית שלו במילים: "ניסים הינו אמן רב -ממדי, המקדיש את חייו ויצירתו האמנותית לשלושה תכנים עיקריים: לפאר ילדותו במרוקו, לירושלים ולשואה". מסביר ניסים, "הנאצים תיכננו להשמיד את כל העם היהודי. היה לנו, יהודי צפון אפריקה, מזל, והיטלר הוכרע מעט לפני שהגיע אלינו. לו היה מגיע, היה גורלנו כגורל יהדות אירופה. לפיכך ההזדהות שלי עם הקורבנות היא מוחלטת. אני 'שארית הפליטה', בדיוק כמו כל מי ששרד את מחנות ההשמדה, רק בלי הסבל".
מי שמתבונן ביצירתו של ניסים, אינו יכול שלא להבחין שמעיין היצירה שלו, נובע מהצבעים, המנהגים והטקסים של מחוזות ילדותו. משחר נעוריו, ספג ניסים אל תוכו את שפע היופי ואת העושר החזותי, כמו גם התרבותי של סביבתו. ההתחלה של הביטוי האמנותי הייתה דווקא דרך עדשת המצלמה. "פעילות ציונית מחתרתית אילצה אותי לנטוש את הורי ומשפחתי ואת לימודי הצילום ולברוח על נפשי ממרוקו לפריז, שם התחלתי בלימודי אדריכלות באקדמיה לאמנויות 'בוזאר'ט'.
"לימודי האדריכלות הרחיקו אותי מהצילום וקירבו אותי לציור. שנתיים לאחר הגעתי לפאריז, נפתחו השערים במרוקו והוריי, אליהם התגעגעתי מאוד, עלו לארץ. ההגעה לארץ והאיחוד שלי עם הורי גרמו לי לשינוי עמוק. מצאתי מחדש את שורשי היהודיים. לנוכח המתרחש בארץ, התברר לי שיעודי האמיתי הינו קידום האינטגרציה של יהדות המזרח עם יתר העם היהודי החוזר למולדת. בחיפושי אחר רעיונות ופתרונות, נעשיתי פעיל בתנועת "עודד" בצרפת. עזבתי את לימודי ב"בוזאר'ט" והתחלתי ללמוד במקביל לימודי סוציולוגיה וקולנוע. ראיתי בקולנוע מדיום חינוכי ולאו דווקא בידורי, שבאמצעותו, כך קיוויתי, אוכל לקרב רחוקים. בזמן לימודי, התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר יהודי, ופעלתי רבות לעידוד עלייתם של תלמידי, שרובם היו יוצאי מרוקו. בעזרת מנהל הסטודנטים, הצלחתי לארגן לרבים מהם להם מילגות לימודים בישראל, שאיפשרו להם לעלות לארץ, ולסיים בה את לימודיהם האקדמיים. מעורבותי בקהילה המרוקאית, החזירה אותי אל הווית החיים ואל הווי ההוואי המרוקאי הייחודי, שכבר אז התחיל לדהות ולהיעלם.
"מצאתי את עצמי מקליט מוסיקה, שירים ושירי ילדים, מצלם, אוסף ומתעד כל מה שאני יכול. מעבר לתיעוד הקולי והקולנועי שבהם עסקתי במסגרת עבודתי בטלוויזיה הלימודית הישראלית, מצאתי את עצמי עסוק בארגון פסטיוולים ואירועים, במגמה להציג לציבור בישראל חוויה אור – קולית, חושית חיה ומרגשת ולא רק מחקרים אקדמיים יבשים".
בימים אלה פותח נסים סיבוני בלוס אנג'לס גלריה פרטית המוקדשת לאמנות וליצירה היהודית הייחודית שלו. בגלריה יציג נסים רפרודוקציות על בד, (ג'יקלה), הדפסי משי, כתובות וכתבי ג'ודאיקה אחרים שעוטרו על ידיו ושזכו בעבר לחשיפה בתערוכות ברחבי העולם וקיבלו כיסוי תקשורתי נרחב.
הציורים של סיבוני נועדו לא רק לגרות תגובה רגשית מצד המתבונן, אלא גם לגרום לו לחשוב. בלא מעט מציוריו שזורים בצד האלמנטים הציוריים – חזותיים, גם אותיות, מילים ופסוקים עבריים, מסרים וציטוטים, והם מהווים חלק בלתי נפרד מהיצירה. יצירתו של ניסים וסגנונו הייחודי מתרחקות מהשגרתי והמוסכם ורומזות משהו גם לכיוון הסגנון האקספרסיוניסטי.
סיבוני קשור ליצירותיו קשר נפשי ומסרב להיפרד מחלק מהן, על אף נכונות האספנים לשלם עבורם מחירים מרשימים. את היצירות האלה ניתן לרכוש רק כהדפסים על בד או כרפרודוקציות, בתפוצה ממוספרת, מוגבלת ומצומצמת, אך ורק בגלריה לאומנות שלו עצמו.
