"זה כמו חלום שמעולם לא העזתי לחלום, שפתאום מתגשם"

לפני שעברה לארה"ב, ענת רונן לא עסקה באמנות בצורה מקצועית • היום היא אמנית בעלת שם של ציורי רחוב ביוסטון, טקסס, וברחבי העולם • זה מה שקורה כשצרכי הפרנסה והויזה משנים את החיים ללא הכר

ענת רונן אף פעם לא חשבה שאי פעם תעסוק באמנות בצורה מקצועית. היא תמיד שמעה שמאוד קשה להתקיים מאמנות, ושאין אפילו מה לנסות. אז היא לא ניסתה, ולא למדה, להוציא לימודי ערב (מהם נשרה לאחר שנה וקצת) בהם הייתה אמורה ללמוד עיצוב גרפי, היא לא חשבה ולא תיכננה על קריירה בתחום.

רוב חייה הבוגרים עברו עליה בעבודות משרד כאלה ואחרות, אף הן ללא לימודים רשמיים. פה ושם תמיד עירבה עיצוב ואיור בעבודות המשרד, בפעילות משפחתית וטובות לחברים… אבל אף פעם לא כמקצוע.

בשנת 2006 ענת ובעלה, אורי, החליטו לנסות את מזלם מעבר לים – לא כהרפתקה אלא יותר כנסיון לשנות את מהלך חייהם, שדשדש במקום. עבודות המשרד של ענת והחקלאות של אורי מיצו את עצמם אבל לא נראה משהו אחר באופק לשני אנשים שאפילו אין להם תואר ראשון. הם נחתו באמריקה, ביוסטון טקסס, על בסיס ויזה כשרה אבל תלוייה בשני גורמים נוספים להם, וגמרו אומר לשנות את המצב. האופציה היחידה שנראתה ריאלית היתה ויזה ליכולות מיוחדות, שניתנת בעיקר לשחקנים, ספורטאים ואמנים בולטים בתחומם.

ענת אספה את כל מה שהיא יצרה במשך 20 שנה, וביקשה לעצמה ויזה. זה היה סוג של מפלט אחרון, כי לא נראה שום פתרון אחר חוץ מלחזור חזרה הביתה. להפתעתה, היא אכן קיבלה את הויזה. היא החלה לפרסם את מגוון השירותים שלמדה בעצמה לעשות – עיצוב גרפי, עיצוב אתרים, איור וציורי קיר. הנסיון שעמד לזכותה היה אתר שבנתה לעצמה, עיצובים שעשתה מידי פעם למשרדים בהם עבדה ולמשפחה, וציורי קיר לבנה ולחברים. בסוג של חוצפה ישראלית טיפוסית, היא פירסמה את שירותיה והתחילה לקבל זרזיף של עבודות, כאלה ואחרות.

הויזה שקיבלה היתה מוגבלת ואיפשרה רק לה לעבוד, ורק בשירותי אומנות. יצר ההשרדות, הרצון להשתקע בארה"ב והשעון המתקתק דחפו את ענת ואת אורי, שעוזר בכל מה שרק אפשר, להיענות לכל פרויקט שהתבקשו לעשות. המטרה היתה לשרוד, לשלם את החשבונות, וגם לנסות להגיע למעמד שיוכל לזכות אותם בגרין קארד, כלומר להתבלט בתחום.

עבודה אחת הביאה אחרת, פרוייקט אחד הסתיים והבא התחיל, ומהון להון היה ברור שהכיוון הוא ציורי קיר. בעוד עיצוב גרפי ועיצוב אתרים אפשר לעשות מכל מקום בעולם, ציור קיר הוא משהו מאוד מקומי ואם אתה טוב מספיק, מהיר מספיק ומקצועי, יש הרבה עבודה בתחום. למרות שלא היה לה שום ידע או נסיון, ענת לא היססה להענות לכל אתגר. היא עבדה עם חברת צביעה שביקשה ממנה לצייר על קירות של כבישים ראשיים, גשרים וכדומה. היא ובעלה נרתמו לכל משימה וביצעו את כל מה שנדרש מהם. במקביל, היו עוד פרוייקטים מסחריים ופרטיים, ותיק העבודות החל תופח. מציור לציור ענת צברה נסיון וקצת בטחון בכישוריה וביכולתה לספק את הסחורה.

עם סקרנות של ילד והתלהבות של מי שכרגע נתנו לו צעצוע חדש, ענת מנסה כל דבר שנקלע בדרכה. כך החלה להשתתף בפסטיבלים לציורי רחוב וציורי רצפה, פרוייקטים בינלאומיים ומקומיים. ב-2013 קיבלה הצעה לצייר בתערוכה במוזיאון, שהתיימר להביא ציורי רחוב אל תוך מבנה המוזיאון. בשונה ממה שעשתה עד אז, שהיה בעיקר לספק ללקוחות מה שרצו מבחינת ציורים, פה התבקשה לצייר ציור עם מסר, לנקז רעיון לתוך תמונה. הקומבינציה הזו, של ערכים מקופלים לתוך תמונה אחת, ציור בודד, אבל גדול ומאוד פומבי, פתח לענת את התיאבון ואת האהבה הגדולה לציורי רחוב.

נכון להיום, ענת משלבת ציורי רחוב (שלרוב אינם בתשלום) עם ציורים מסחריים ופרוייקטים משולמים. לפעמים שניהם אפילו משתלבים. אמנות רחוב, לדעתה, היא הדבר הגדול הבא, גלריה ענקית בלי גבולות, בלי חוקים, בלי היררכיה של עולם האמנות. לה זה מתאים במיוחד, משום שלא באה בכלל מהתחום ולכן לא התחככה עם כל הגורמים ה"משפיעים" או ה"נחשבים". בעולם שמתנהל במידה רבה ברשתות החברתיות, אפשר להצליח גם אם לא מכירים את השמנא והסלטא. גם אם לא מסיימים בית ספר נחשב לאמנות, גם אם לא עוברים את המסלול ה"סטנדרטי" של "להיות אמן".

10 שנים לאחר המעבר לארה"ב, אורי וענת קיבלו את הגרין קארד הנכסף. כעת, לאחר שהמטרה הושגה, ענת פתאום גילתה שבתהליך הזה היא בעצם שינתה את עצמה, גילתה את עצמה כפי שאף פעם לא דימיינה שתהיה. "אין לי חרטות על כך שרוב חיי כבוגרת לא עסקתי באמנות. זה רק הביא אותי לאן שאני היום. כאילו הכל הצטבר מתחת לפני השטח ועכשיו הכל פורץ החוצה, כמו הר געש. אני מתלהבת מכל פרוייקט וכל אתגר ונכונה לכל מה שתביא לי הדרך הזו, שבחרנו ללכת בה. זה כמו חלום שמעולם לא העזתי לחלום, שפתאום מתגשם".