אמנם יש לנו גל גדות אחת וגם איילת זורר, ש"עשו את זה" בהוליווד, אבל לא חסרים ישראלים שנסעו בעקבות החלום, ומצאו את עצמם מלוהקים כגופה או מחבל
מבקרי הטלוויזיה הנשכניים בישראל מאוחדים לפחות בדבר אחד: אחת הדמויות הכי חינניות ואבודות שניתן למצוא בימים אלה על המסך הקטן בשיראל היא דמותו של יהודה לוי, בעונה השנייה של הסדרה "איש חשוב מאוד" שמשודרת ב"HOT3". העונה הראשונה של הסדרה, שיצרה שירלי מושיוף, הראתה כמה קל סדוק את דימוי הסלבריטאי של לוי, שמשחק בסדרה דמות הנושאת את שמו ומביא עצמו בווריאציה כזו או אחרת. הדמות של לוי בסדרה, ואולי גם בחיים, היא קודם כול נוירוטית, צמאה לתשומת לב, בודדה, וככזו היא מעוררת אמפטיה, ואפילו רחמים.
בעונה החדשה, כל זה מתחדד: לוי מוזמן לאודישן הוליוודי בלוס אנג'לס, כאן השם שלו לא אומר כלום לאיש. לפתע הוא מוצא את עצמו מתמודד עם היותו אלמוני, סיטואציה שמכניסה אותו לחוסר אונים. את התחושות הקשות הוא מנסה להפיג באמצעות קיצורי דרך ופמיליאריות שעליה גדל בישראל, אבל לא ממש מתאימה לנוכח הדוגמטיות האמריקאית.
בין תמונות היח"צ שמקדמות את הסדרה נראה אגרוף עטוף בדגל ארצות־הברית עומד לחבוט בפניו של לוי. אין תמונה מציאותית יותר לעולם המשחק הישראלי: אמנם יש לנו גל גדות אחת וגם איילת זורר, ש"עשו את זה" בהוליווד, אבל לא חסרים ישראלים שנסעו בעקבות החלום, ומצאו את עצמם מלוהקים כגופה או מחבל. הפחד לחזור הביתה אחרי כישלון אל גילויי השמחה לאיד, הופך במצב כזה למשתק ומאמלל.
בפרק הראשון במטוס, השם שלו לא אומר לדיילת האמריקאית דבר וחצי דבר. כשהיא מציעה לו פיג'מה, לאחר ששדרג את כרטיסו למחלקה ראשונה, ושואלת מה המידה שלו, הוא שואל אותה: "איזו מידה אני נראה לך?"
והיא עונה: "אתה נראה לי ממוצע, אביא לך מדיום'"…. לוי, שלא רגיל שמתייחסים אליו כמישהו ממוצע ובינוני, יחווה על בשרו מה זה להיות רחוק מהבית, עקור משורשיו החשופים ממילא.
זה תפקיד חייו של לוי, שגרם לרבים לקחת אותו ברצינות, אולי לראשונה, כשחקן אופי ולא רק כחתיך תורן שגם יודע לשחק ולשיר. ללוי יש גם את הסלנג שלו, את חיתוך הדיבור שכבר הפך למזוהה איתו. המראה המרושל במתכוון בשילוב הזקן, שקצת שיבה כבר נשזרת בו, הופך אותו ליותר מעניין, מורכב ואטרקטיבי. ובגלל שהסדרה הזו עשויה ממבחר סצנות אבסורדיות, אליהן מגיע לוי חף מכל פסאדה, זה ממשיך לעבוד, והדמות שלו ממשיכה לעורר אמון ואמפטיה.
לדברי אריאנה מלמד, מבקרת הטלוויזיה של "הארץ", בהוליווד, באודישנים מקצועניים וחסרי נשמה, אין לללוי כל יתרון. כל הישגיו מחוקים לגמרי, זהותו לא מעניינת איש, שוב ושוב ישאלו אותו "יודה כמו בודהה?"
על סף גיל 40, נישא על גלי הערצה מקומית שהופכים אותו ליצור נרקיסיסטי ותובעני, יהודה לוי יוצא להוליווד עם הבטחה עמומה לאודישן לסדרת טלויזיה נחשקת. פרק הפתיחה מציב אותו בנתב"ג, כורע תחת מתקפת סלפים של נוסעים יוצאים: "תעשה שלום עם היד ככה", תובע מעריץ מדושן עונג מן הסיטואציה, ולוי קצת נעלב: "מה אני, קוף?" אבל זה בדיוק מה שהוא: איש חשוב מאוד רק לכאורה, צעצוע של ההמון, מדגמן קיום שנועד לצריכה המונית. כשחבורה של רווקים בדרך למסיבה בבוקרשט מנסה לביים אותו מניח תפילין — "תניח, תעשה מצווה, תשמח חתן", לוי מסנן מבין שיניים חשוקות, "מה להניח תפילין, אתם הולכים לזיין זונות ברומניה", אבל הוא יודע היטב, טוב מדי, מה העסקה כאן ומבצע את חלקו: אנחנו מעריצים אותך? מגיע לנו נתח מזמנך, מגופך, מכישרונך לחייך יפה על פי פקודה. אתה לא קוף, אתה עציץ בסלון שלנו. גר אצלנו על המסך, לא תשלם?
ההערצה מיתרגמת לקיום בועתי שבו יהודה לוי מקבל טיפול מיוחד ואישי בכל צרכיו, אבל גבולות ההערצה חופפים לגבולותיה של ישראל, וברגע שהוא מאבד את הבסיס הטריטוריאלי לקיומו הייחודי, העניינים מתחילים להסתבך באופן שיוביל להתרסקות: הוא לא יהיה גל גדות הבאה, זה בטוח. הוא ילמד את ההבדלים התהומיים בין תרבות הבידור המקומית שאיפשרה לו לפרוח לבין השוק התובעני, הקשה והמנוכר בלוס אנג'לס. שם, באודישנים מקצועניים וחסרי נשמה, אין לו כל יתרון. למעשה, כל הישגיו מחוקים לגמרי, זהותו לא מעניינת איש, שוב ושוב ישאלו אותו "יודה כמו בודהה?", שוב ושוב יתמרן בין נטייה להרס עצמי, שהוא מביא אל המסך בוויתור מוחלט על החן והפתיינות, לבין הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלו.
מלמד: "בסצינות מצוינות, בתסריט אמין ומשכנע לעילא, לוי באמת נלחם כאן על חייו כשחקן שראוי להרבה יותר מסך ההערצה מבוססת־הסלפי שצבר. והוא מצליח, והוא מתגלה כפרפורמר גדול יותר מכפי שהכרנו עד כה, בסדרה חכמה ומרירה־מצחיקה שמשתבחת מרגע לרגע. למעריצים המושבעים: היה שווה לחכות, ועוד איך".
