כריס אוונס וכוכבים בינלאומיים מגלמים בסרט The Red Sea Diving Resort סוכני מוסד שמחלצים את יהודי אתיופיה • גידי רף כתב וביים, מארק איווניר כראש המוסד ועידן רייכל חיבר את שיר הסיום בסרט הפעולה שמציג החל מהשבוע בנטפליקס • המלצת צפייה
אחד הטרנדים בשנים האחרונות בקולנוע הוא של יוצרים בינלאומיים המביטים מבחוץ על אירועים ישראליים. הבמאי של "נרקוס" שב אל מבצע יונתן ב"7 ימים באנטבה" (והחוויר לעומת הסרט של מנחם גולן), ג'ון האם הסתבך בלבנון ונזקק לסיוע ישראלי ב"המגשר", ודניאל רדקליף הלך לאיבוד בג'ונגל, סברטה של דפנה לוסטיג על פי ספרו של יוסי גינסברג "בחזרה מטואיצ'י". אף אחד מאלה לא הותיר חותם בדברי ימי הקולנוע, אבל יחד ולחוד הוכיחו הסרטים הללו שבשביל מבט אוהד והירואי על ישראל
צריך להסתכל בה דרך עיניים זרות.
השבוע יצא בנטפליקס הסרט "אתר הצלילה בים האדום״. מצד אחד, גם הוא סרט אמריקאי עם כוכבים בינלאומיים, החוזר אל אירוע נקודתי בהיסטוריה הצבאית של ישראל ומפאר אותה. מצד אחר, היוצר הוא הישראלי שפועל זה זמן רב בארצות הברית, גידי רף ("חטופים", "הומלנד"). אולי השילוב הזה יוליד את הנוסחה המנצחת?
הסרט שב אל ראשית מה שנקרא "מבצע אחים", לאחר המהפך הפוליטי של 1977. בתחילתו, פליטים אתיופים יהודים שעברו את הגבול ממולדתם אל סודן המסוכסכת עם עצמה, נעזרים במבריח מקומי (מייקל קנת ויליאמס) שחולם להגניב את כולם אל ירושלים. לעזרתם מגיע ארי לוינסון (כריס אוונס), סוכן מוסד ישראלי יפה תואר וחובב כושר. הממונה עליו (בן קינגסלי) שולף אותו משם בטענה שהמצב התחמם יתר על המידה בשל הפזיזות של הגיבור, מה שמוביל אותו לרקוח תוכנית סמויה יותר. כך משתכן המוסד במלון נטוש לחופי ים סוף, ממנו אפשר יהיה להבריח את הפליטים בעזרת חיל הים הישראלי. לוינסון אוסף סביבו צוות של מקצוענים, בסיקוונס קלאסי של סרט שוד שגם לא היה מבייש את "הנוקמים". האתגר הראשון שלהם הוא להפעיל את אתר הנופש הפיקטיבי כשיגיעו למקום תיירים גרמנים אמיתיים, שלא מודעים להיותו סיפור כיסוי.
הפקת הסרט לא חסכה בדבר, החל בסצינות אקשן לא רעות וכלה בהקפדה על הסטייל של התקופה. רוב הזמן הסרט נראה מצוין ופועל כראוי, בין היתר בזכות הצלם רוברטו שיפר ("קוואנטום של נחמה"). עוד שמות נוצצים הם היילי בנט ("הבחורה על הרכבת"), אלסנדרו ניבולה שאהבה נפשי"), אלכס האסל ("סודות הפרברים") ומיכיל הויזמן ("משחקי הכס") כסוכנים הנוספים. גם גרג קיניר צץ, כנציג הביון האמריקאי. את תפקיד ראש המוסד מגלם ישראלי שמצליח בהוליווד – מארק איווניר.
בזכות הפוטוגניות של סוכני החרש השזופים, בראשות אוונס המזוקן וארוך השיער הפעם, בתוספת ים של תכלת המגובה בחוצפה הישראלית המוכרת, נוצר תשדיר השירות היעיל ביותר שאפשר לבקש בשביל ישראל. זה גם לא באמת מזיק שמגלמים אותם אמריקאים, הולנדי ובריטי בסרט דובר אנגלית. במיוחד משום שצוות השחקנים עושה את עבודתו נאמנה, כאשר המצטיינים הם ניבולה כמצפון של החבורה, וכמובן אוונס כמנהיג העשוי ללא חת, הצבר האידיאלי שרק במקרה נולד בארצות הברית. בכל פעם שהוא פושט את המדים המעייפים של קפטן אמריקה אפשר להיזכר שהוא לא רק בחור כריזמטי אלא גם שחקן נהדר. אפילו אם דמותו כאן בעיקר מסתערת קדימה ומאלתרת, נשענת על דוקטרינת יהיה בסדר" שאין ישראלית ממנה.
רגעי המתח אפקטיביים והם שיאי הסרט. עם זאת חלק מהסצינות הדרמטיות נוטות אל המופרז או הקלישאי. עד כדי כך שכמעט אפשר בטעות לשייך אותן ללהיט הפארודי העכשווי בישראל, "המוסד". אפשר היה לחסוך מאתנו שימוש במכשירים עלילתיים חבוטים כמו ציור של בת הגיבור שממנו הוא נעדר כדי להצביע על מצבו המשפחתי, או דיאלוגים שחוקים כמו "אתה נראה כמו חרא". בעניין זה, יש תחושה שהסרט חוגג מדי את הצבתו במסך הביתי המאפשרת לדמויות לקלל או לחשוף עור ביתר קלות. עם זאת, נקודות התורפה הבולטת הן המוזיקה חסרת הברק והעריכה הבעייתית, אף שגם על מחלקות אלה אמונים אנשי מקצוע מובילים (שניהם עבדו במשותף על "חיי פיי" לדוגמה). הסרט מתקשה לשמור על קצב אחיד והעריכה שולפת החוצה מן החוויה בגלל כמה מעברים וחיתוכים לא אלגנטיים, לאורך כ-130 דקות.
מעצם נושאי העיסוק שלו, לסרט ישנה גם חשיבות אקטואלית ורלוונטיות בכמה וכמה מישורים. מבחינה גלובלית, הוא יכול להצטרף אל מגוון הסרטים העוסקים במשבר הפליטים הנוכחי, דווקא על ידי התמקדות באחד שמוכיח כי ההיסטוריה חוזרת. ספציפית יותר לגבי ישראל, מצד אחד עולים בתודעה מבקשי המקלט שהגיעו ארצה במאה הנוכחית מאותה סודאן שבה מתרחשת העלילה, שמציגה רק חלק מן הזוועות שעברו על מדינתם. מצד אחר ובעקבות אירועי הקיץ, אי אפשר שלא להרהר במצבם הנוכחי של יהודי אתיופיה בחברה הישראלית, עשורים רבים לאחר שחלמו על ירושלים וסיכנו את חייהם כדי לחזות בה ולהגשים את הציונות
בחסות המדינה.
אבל יש מקום להצניע את הרבדים של הסרט שאינם בידוריים. מטרתו העיקרית היא לסחוף ולהצדיע, לא להיצמד להיסטוריה או לעורר דיון אקטואלי. רוצים לראות את קפטן אמריקה ועומאר מ"הסמויה" מצילים את יהודי אתיופיה? את מארק איווניר צורח על סר בן קינגסלי? או אולי סתם להתפעל מהגוף החטוב של מיכיל הויזמן? זה הסרט בשבילכם.
על הסיפור האמיתי ששימש השראה לסרט לא חסרים חומרי קריאה, למשל ספרו של גד שמרון שדמותו מהדהדת את גיבור הסרט, או הפרק השלישי של סדרה התיעודית "המוסד: סיפור כיסוי" (זמינה ביוטיוב). אפשר גם ללמוד מעט על האירועים ששימשו השראה לסרט בכותרות הסיום, המלוות כמובן בשיר של גיבור ישראלי נוסף של העדה האתיופית – עידן רייכל.
