ד"ר עפר מזר: "אנחנו טובים בביקורת ובהלקאה עצמית. אנחנו גם חזקים בציניות. זה לגיטימי וזה חלק מהחיים. אבל יש לנו גם תכונות שהם מקור לגאווה. החמלה היא אחת מהן…"
מהי התכונה האנושית שהכי מדברת אליך?
בעיניי, אחת מהתכונות האנושיות הנעלות ביותר היא החמלה. זו אותה תחושה פנימית של הזדהות עם סבלו של אדם אחר, של הרצון העז הנובר בנו לסייע לקרבן להיפטר מצרותיו – להיפטר ממכאוביו. חוויית החמלה מתקנת, משפרת – דוחפת קדימה. אדם החש בחמלה כלפי אדם אחר מוצא עצמו לא פעם בסערת רגשות שבמהלכה הוא עורך חשבון נפש באשר לגורלו ביחס לאחרים. חשבון הנפש הזה מציק עד לכדי תחושות אשמה. סערה פנימית זו מפעילה מנגנון הדוחף לפעולה.
במסורת שלנו, החמלה היא תכונה אלוהית. אב הרחמים והסליחות הוא אלוהי היהודים. תפילות רבות שלנו פונות אל אבינו שבשמיים בבקשת חמלה ורחמים. מכאן שעבורנו, העם היהודי, בני אנוש שואלים תכונה אלוהית בשעה שהם פועלים בשם החמלה והרחמים.
כמה אנחנו נתקלים בחמלה ביומיום שלנו?
לא מעט. זו כמעט תכונה אנושית מולדת. זכיתי להכיר אנשים עם התכונה הזאת טבועה עמוק בנשמה. גדלתי בישראל של שנות השבעים והשמונים. מערכת החינוך הקפידה אז להנחיל את הערך הזה לנוער בין היתר באמצעות שילוב תלמידי יסודי ותיכון במבצעי התרמה לאגודות החמלה המרכזיות והוותיקות, אלה שפועלות ללא מטרות רווח, כדוגמת אקי"ם (אגודה לקימום ילדים עם מוגבלויות שנוסדה בשעת 1951), בית החולים אלי"ן (ארגון לשיקום ילדים ונוער שהוקם בשנת 1932), האגודה למלחמה בסרטן (נוסדה ב-1952) ואיל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים שנוסד בשנת 1952).
היו אלה ימי התרמה קבועים במהלך השנה ובשבוע שלפני למדנו על הארגונים האייקוניים הללו ועל הערכים שהם מייצגים. ניתנה לנו הזדמנות לפגוש אנשים גדולים מהחיים שיד האלוהים אכן נגעה בהם, אלה שריכזו את המבצעים הללו מבלי לדרוש או לקבל תמורה. אלה שהקדישו את זמנם בשם החמלה והחסד לאותם ילדים שגורלם לא שפר עליהם. אנשים שהפכו את הפעילות בשם החמלה למשימת חייהם. בזכותם, דרכם, יד האלוהים נגעה גם בנו.
והיום?
בישראל היום אתה נתקל בתכונה הזאת אצל רבים וטובים. המצב הכלכלי בישראל בשנים האחרונות והפער ההולך וגדל בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם, הביא את הערך הזה למודעות ציבורית שלא ידענו כמותה מאז שנות הצנע של העשור הראשון לעצמאותנו. עם החרפת המשבר בתחילת שנות האלפיים, צצו להם כפטריות אחרי הגשם עשרות ארגוני צדקה שלקחו על עצמם להגיע לכל אותם מקומות ואנשים שהמדינה לא יכלה או לא הצליחה מכל מני סיבות להגיע אליהם. ארגוני החברה האזרחית היו בדלת המשפחות הנזקקות בחגים עם שקים עמוסים בכל טוב, העבירו שעות עם קשישים בודדים, חממו את ביתם של מיעוטי היכולת בחורף, מלאו את שולחנות הסדר, דאגו לכיסוי הוצאות חימום או מים של אזרחים לא מעטים שהנטל הכלכלי הכריע אותם וחלקו מזון לכל דורש במרכזי הסעדה ציבוריים.
אזרחים רחמניים שהפרוטה מצויה בכיסם הם שמממנים את הפעילות הזאת ומפעילים אותה אנשים מהשורה שנחשפו למציאות המטרידה בכל מדי דרכים: אם בעת צפייה בטלוויזיה, אם באמצעות גילוי של חבר או שכן במצוקה, אם בהיתקלות בחסר-בית הישן על ספסל בגן העיר, עטוף בעיתונים. הם חשו חמלה שדחפה אותם לפעולה אלטרואיסטית שאין בצדה כל תמורה מלבד סיפוק מצפוני.
בישראל פועלים כיום עשרות ארגונים ללא מטרות רווח הפועלים בשם הצדקה והחסד, בתחומים מגוונים – מסיוע במזון ועד לסיוע בהלוואת ציוד רפואי יקר. לגעת בקצה התופעה אזכיר כמה מהם: "יד שרה" ו"עזר מציון" המסייעים בתחום הרפואי, "לתת" מתחום המזון והביגוד, "מאיר פנים" המפעילה רשת של בתי תמחוי, "המועצה לשלום הילד" הפועלת לשם הגנה על זכויות הילד בישראל, "הצל לבו של ילד" המפעיל מנתחים להצלת ילדים חולי לב בארץ ובעולם, "גדולים מהחיים" המגשימים חלומות לילדים חולי סרטן ועוד רבים וטובים.
אנחנו מפעילים את התכונה הזאת גם כקולקטיב?
תראה, אין לעם היהודי מונופול על החמלה אולם יש לו אותה בכמויות נכבדות והוא ידוע ברחמנות כלפי החלש, העני והמסכן. העם היושב בציון מיישם חמלה בשגרת יומו, אם מכורח הנסיבות ואם מתוך צו מצפוני פנימי עמוק. ממשלת ישראל, כבבואה שלנו הישראלים, מפעילה את הערך הזה גם ביחסי החוץ שלה, ראשונה תמיד להציע סיוע הומניטארי לכל מדינה הנמצאת במצוקה. אז לשאלתך, אין לי ספק שב-DNA הקולקטיבי שלנו התכונה הזאת צרובה היטב.
כנציג רשמי של המדינה, יצא לך להשתלב בפעילות מן הסוג הזה?
כן. היתה לי הזכות להשתתף במבצע צה"ל בהאיטי כאחד משלושה קציני לוגיסטיקה שנשלחו מטעם משרד החוץ והגיעו ראשונים לשטח. תפקידנו היה לתאם את פרישת בית החולים הצבאי ולדאוג לתפקודו השוטף והתקין. ישראל היתה המדינה הראשונה שהגיעה ליעד רחוק מאוד שהטבע פגע בו קשות ולהציע סיוע רפואי לנפגעים. במהלך הימים שעקבו הייתי עד ממקור ראשון למאמצים הבלתי-נלאים של הרופאים שלנו להציל חייהם של נשים, ילדים וגברים שנפגעו פגיעות גופניות מסכנות חיים בעקבות רעידת האדמה הקשה שהאי חווה. החוויה הייתה מרגשת ומילאה את החזה בגאווה להיות ישראלי. לאחר שהתקפלנו, תרמנו את הציוד היקר לשימושם של רופאים מארגונים שונים. בכמה מקרים אף המשכנו את הטיפולים הרפואיים בארץ – הכול בשם החמלה.
אז למה אנחנו כל כך קשים עם עצמנו כל הזמן?
אנחנו טובים בביקורת ובהלקאה עצמית. אנחנו גם חזקים בציניות. זה לגיטימי וזה חלק מהחיים. אבל יש לנו גם תכונות שהם מקור לגאווה. החמלה היא אחת מהן.
