כתבה שניה בסדרה על כדורגלני עבר ישראלים בלוס אנג'לס לקראת אירוע קהילתי מיוחד שיערך במועדון 'שלישי ישראלי'.
את אלי מרמור אפשר לזהות מאחור ממרחק של מגרש כדורגל שלם. הוא הולך על שתי רגליים שריריות מעוקמות מעט, האופיניות לכל הפוטבוליסטים המקצוענים. "אם אתה מתחיל לכדרר מגיל אחד עשרה- שתיים עשרה וממשיך שלושים שנה אז אין ספק שאתה מקבל רגליים כאלה" הוא מסביר לי .
כשאתה מנחית עליו שאלה הוא מרים לך תשובה מהקרן של הנבדל. את השאלות הקשות במיוחד הוא מחזיר בתשובות שטוחות שחודרות לך לרשת כמו פצצה….ג ו ל!!
הסיפור של אלי מרמור מתחיל עם משפחה בית"ריסטית .אבא פעיל בית"רי מפולניה, שהגיע ארצה על סרטיפיקט של בית"ר. "האנגלים נתנו רק שש מאות ויזות בשנה ואבא שלי היה אחד מאלה", מספר מרמור ועם קום המדינה הוא גויס לשירות המדינה.
"איך התחיל כל הענין שלך בכדורגל?" אני מרים כדור מרחבת השש עשרה.
" התחלתי לשחק בשכונה כמו כולם בגיל מאוד צעיר,וכנראה שיחקתי טוב כי כבר בגיל שש עשרה וחצי הגעתי לשחק בליגה הלאומית. לפניכן. שיחקתי בקבוצת הנוער של מכבי רמת גן, אחר כך העבירו אותי לקבוצה הבוגרת של הכוח, ברגע שהם עלו לליגה הלאומית".
"זה נשמע פשוט כלכך, איך זה בדיוק קרה"? אני מכין לו כדור לנגיחה.
" המורה להתעמלות שלי בבית ספר יהודה המכבי היה פעיל במכבי רמת גן. בית הספר היה אחד מבתי הספר המאוד פופולרים בעיר. הוא לקח אותנו למכבי רמת גן, אותי ועוד כמה חבר'ה מהאזור. מהר מאוד מקבוצת הנוער עליתי לבוגרים של מכבי רמת גן. בשנת שישים ואחת, 'הכוח' רמת גן עלו לליגה לאומית. המאמן של 'הכוח' בא לראות את קבוצת מכבי רמת גן.ואז הוחלט ולאחד את שתי הקבוצות . ל'הכוח' לא היה מגרש, ולמכבי היו שחקנים טובים. הוא ראה אותי ועוד שניים והחליט שהוא לוקח אותנו ממכבי רמת גן ומעביר אותנו ל'הכוח' שהיתה כבר בליגה הלאומית וככה מהמשחק הראשון של 'הכוח' , עד שעזבתי את ישראל, לא החמצתי אף משחק במדי הקבוצה".
"מה עשית אחרי התיכון?" אני מראה לו כרטיס צהוב.
" כשגמרתי את עירוני ד', משום שהייתי כבר שחקן ליגה לאומית , הם נתנו לי אפשרות ללכת לווינגייט במקום ללכת לצבא כמו כולם ואחר כך לקורס מדס"ים,שזה השטנץ הקבוע בוינגייט… בווינגייט קיבלתי תואר של מורה להתעמלות ואחר כך הלכתי לצבא. שם לא נתנו לך שום אפשרויות, אתה ישר נעשה מד"ס. אחרי קורס מד"סים, נהייתי מדריך ספורט, והחלטתי גם לקחת קורס קרב מגע בווינגייט. אחרי שגמרתי את ווינגייט, וחזרה ל-בה"ד ארבע שם נעשיתי מדריך קרב מגע בבסיסים השונים.
בבוקר אתה הולך למגרש הספורט במחנה צבאי בפיקוד מרכז ואחרי הצהריים נגש לשער הבסיס ולוקחים אותך לאימונים לאליפות צה"ל, המפקד שלי היה רלף קליין ז"ל לימים מאמן מכבי המפורסם. בבסיס אנחנו היינו המד"סים,הכי גזעיים בבסיס,כולם מפותחים ,עם שרירים.היה לנו היתר להסתובב עם מכנסיים קצרות,עם טישירטס. לא היינו צריכים ללכת עם מדים.על החולצה כתוב מד"ס עם סמל גדול של צה"ל. תאר לך שאנחנו מסתובבים בפאסון כזה. אנחנו בני עשרים, ומעבירים קורסים לקצינות ובנות.חבל על הזמן מה היה שם, הייתה תקופה לא נורמאלית.
באותם ימים בישראל לא היה שום דבר חוץ מכדורגל עדיין לא היתה טלויזיה. היו שחקנים כמו מוטלה שפיגלר, רובי יאנג, וגיורא שפיגל . הסתכלנו עליהם, הם היו דוגמא, הם בתקופה ההיא היו האלילים. אבל מה, גם אותנו הכירו, הכירו את כולנו. היית אומר את השם שלך וכולם הכירו אותך. אז היה כיף ללכת למשחקי כדורגל, ההורים לקחו את הילדים לכדורגל, בשבת כולם הולכים לראות כדורגל, זה היה מאוד חיובי, לא היתה האלימות הזאת שיש היום. מדינת ישראל בתקופה של שנות השישים,היתה תמימה נאיבית ופשוטה. הערבים לא ירו כדור עד שישים ושבע, משישים עד שישים ושבע היתה תקופה לא נורמאלית. זה היה משהו, היה כיף לגדול באותו זמן. לא לקחנו סמים, היינו מחכים בקוצר רוח לשבת לעלות על המגרש ולשמוע את שאגת ההמונים, בייחוד להיכנס לבלומפילד. המגרש של הכוח היה יותר קטן, זה היה היכן שהיום בורסה היהלומים. לכאן היו באים אלפיים איש למשחק, כשהיינו עולים על המגרש,האוהדים היו שואגים באקסטזה:"הך,הך הכח". אחרי המשחק אנשים היו צובאים על חדרי ההלבשה, לחכות שנצא. "הכח" היתה נחשבת לקבוצת סינדרלה.היא לא היתה מהמיוחסות שבקבוצות, כמו מכבי או הפועל ת"א,או הפועל פ"ת. "הכח" התחילה כקבוצה שכונתית,בלי שושלת אצילות של אליפויות וגביעים וראו זה פלא,השילוב של בוגרי תיכון אינטלגנטיים ואלמנטים שכונתיים הטיסו את הקבוצה תוך שלוש שנים למרומי אליפות הליגה הלאומית.הישג חסר תקדים לקבוצה שכונתית שצמחה מן הרגליים.כל זה בניצוחו של המאמן יצחק שנאור ז"ל שהשכיל לבנות את המצרפת האנושית מקצועית ולאחד אותנו יחד ולבנות קבוצה מקצועית שבהמשך זכתה באליפות מדינה נוספת ובגביע המדינה.כששיחקנו בבלומפילד היו באים למעלה מעשרים אלף איש. עד היום אני מתגעגע ואומר, 'תן לי רק לחזור למשחק אחד בבלומפילד".
.
"אחרי הצבא הגעת לאמריקה?" אני נכניס לו פאול.
"אחרי הצבא לקחתי למעשה הימור . ששיחקתי בנבחרת הנוער של ישראל במכבייה עצמה, נפגשנו עם יהודים מארצות הברית. אנשים מסן פרנסיסקו, שהיתה שם קהילה יהודית מתבוללת. הנציגים שבאו ארצה, חיפשו כדורגלנים שרצו לשנות את הכיוון,דהיינו לצאת לחו"ל. הנציגים האמריקאים פנו לשלושה אנשים שהיו גם מורים להתעמלות בוגרי ווינגייט ששרתו בצבא בתור מדריכי ספורט וגם אנשים שמעוניינים להמשיך את הלימודים. הם פנו ליואל שוהם שהיה מאוד מפורסם. היה מורה להתעמלות, שחקן כדור מים וגם שחקן פינג פונג. יואל שוהם היה ממעיין צבי, הוא גם היה שוער של הפועל תל אביב. הם פנו אלי ואל גדעון שרר.שנינו היינו הצמד בלתי נפרד.הם הציעו , "בואו תעברו לסן פרנסיסקו, אנחנו נעזור לכם בלימודים". אמרנו להם,תראו אנחנו עדין משרתים בצבא. תשובתם היתה: "אנחנו יודעים, תסיימו את הצבא ואז תבואו", וכך היה, כשהשתחררנו שלחנו להם מכתב, בתשובה הגיעו כל הניירות להרשמה ללימודים ולבקשת ויזה. זה היה בשישים ושבע, לפני המלחמה. אמרתי להם תראו אני מתחתן, שלחו ניירות גם לאשתי. הגענו לסן פרנסיסקו ובאמת הקמנו להם מועדון וקבוצה חבל על הזמן, קראו להם 'הכוח סן פרנסיסקו', זו הייתה הצלחה גדולה.הבאנו הרבה גאווה לקהילה הזאת,שעד בואנו היתה קהילה מתבוללת ברובה,אנחנו החזרנו אותם להיות יהודים גאים.
הקבוצה הזאת היתה בליגה נמוכה. כשאנחנו הצטרפנו, עלינו ישר לליגה יותר גבוהה, ובעונה השנייה עלינו לליגה הראשונה. הבאנו להם כל כך הרבה כבוד, שבאו אנשים מכל העיר לראות את המשחקים. היינו משחקים באצטדיון המרכזי בסן פרנסיסקו.זו היתה ליגה מקומית, ליגה מאוד אתנית. היו איטלקים ומקסיקנים ויוונים וגרמנים, אנחנו היינו ברובנו על טהרת הישראלים והיהודים. לקחנו מיד את האליפות העירונית. הרבה כבוד הבאנו למועדון וגאווה ובנינו להם מועדון לתפארת . אולם, בסופו של דבר, אחרי שלוש עונות סיימנו את הלימודים, עשינו תואר ראשון בפיזיותרפיה. יואל שוהם החליט לחזור לארץ, גדעון שרר ואני קיבלנו תואר ראשון בפיזיותרפיה. החלטנו שאנחנו הולכים על תואר שני, אם אנחנו רוצים להיות שווים משהו ובעלי מקצוע. התואר הכי גבוהה בפיזיותרפיה הוא תואר שני. אולם בסן פרנסיסקו לא היה אלא רק היה בלוס אנג'לס. באנו אל ההנהלה של הקבוצה ואמרנו להם 'תראו אנחנו עומדים לעבור ללוס אנג'לס'. הם ניסו לשכנע אותנו להישאר, הציעו לנו "אנחנו נקים לכם ביזנס, נקנה לכם בתים". למרות שהם שילמו את האוניברסיטה ועזרו לנו בכל ההוצאות, הרי שהמטרה הייתה לקבל תעודה ולחזור ארצה.הגשנו בקשה להתקבל לתואר שני באוניברסיטת יו אס סי.לא חלמנו שנתקבל לאוניברסיטה היוקרתית, אבל התקבלנו.
ארזנו את הפקלאות, ובשנת שבעים הגענו ללוס אנג'לס. אני, גדעון ואשתי נאווה. פה מצאנו קבוצה שנקראת 'מכבי לוס אנג'לס'. הקבוצה היתה על הפנים, הפסידו כל משחק. הצטרפנו אליהם. ראינו מה קורה פה , החלטנו שפה אנחנו רוצים לעשות משהו .למרות כשנעלה על המגרש ונקבל את הקללות מכל הקבוצות האתניות והאוהדים שלהם, אבל ננצח. התחלנו להביא שחקנים מערים אחרות בארצות הברית ומהארץ. ואז הגיע דני אלקיים, השוער של הפועל תל אביב, משה הופמן, הבלם של בית"ר, בא בני בינשטוק ששיחק במכבי רמת גן, בא ג'מבו, אברם כהן שהיה שחקן של הפועל תל אביב, עזרא עוזרי שהבאנו מסן פרנסיסקו ועוד כמה שהבאנו משיקאגו וניו יורק. כאן בנינו את הקבוצה מחדש,הקבוצה המפוארת של מכבי לוס אנג'לס שבמשך עשר שנים הייתה הכי דומיננטית פה. אנחנו היינו האלופים, אלופי לוס אנג'לס במשך עשר שנים. אלופי ארצות הברית שלוש שנים ברצף, השג שלא קרה בהיסטוריה של אמריקה.הליגה היתה ליגה חזקה מאוד וכללה בעיקר קבוצות אתניות. שיחקנו מול הקבוצה הכי טובה שהארמנים יכלו לבנות או שהקרואטים יכלו להביא, ואנחנו בעונה אחת הפכנו לקבוצה הכי דומיננטית באמריקה.
"כיצד עבד המועדון בשוטף,מהיכן ארגנתם תקציבים?" מתחילים לרדת מהמגרש.
"הצורה היחידה שעשינו את זה, ואז כבר הייתי נשיא המועדון,היא עלידי גאלה חגיגית פעם בשנה. אז לא היו פה כל כך הרבה ארגונים כמו היום, מכבי היה ארגון מאוד חזק ופופולארי שגם הילדים שיחקו בליגת נוער. הייתה לנו גאלה והיו לנו ספונסרים שתמכו ונהנו לראות אותנו מנצחים, וזהו ככה זה תקתק.
גדעון ואני השלמנו את לימודינו וקיבלנו תואר שני ,עברנו את בחינת ההסמכה והשלטונות הציעו לנו 'גרין קרד'.גדעון כאמור התחתן והחליט לחזור ארצה ואני נשארתי כדי לעבוד ו"לחסוך קצת" ולחזור אחר כך.
"אני מקשיב לך ורואה דוק של דמעות.הנוסטלגיה עובדת שעות נוספות?" עוברים ביחד על כותרות ישנות.
"הנוסטלגיה לתקופה ההיא עצומה. היום אני פוגש אנשים שהכניסו אותי להיכל התהילה של מכבי, זה נמצא באונברסיטה היהודית במולהולנד.עשו טקס מדהים, מסיבה לתפארת הכדורגל ומכבי. אז הזמינו כל מיני אנשים מכובדים מהקהילה .לאחר קרירה ארוכה ומפוארת במכבי אל איי החלטתי לפרוש בעודיני בשיא,ונבחרתי לנשיא המועדון.בשנת 1984 נבחרתי עלידי תא כתבי הספורט ואנשי ספורט יהודים להצטרף למועדון היוקרתי עם כל הספורטאים היהודים המצטיינים להיכל התהילה.(JEWISH SPORTS HALL OF FAME) .כיהנתי כנשיא המועדון (כתבה נפרדת על מכבי לוס אנג'לס בעתיד הקרוב מ.ק.)עשרים שנה.בשנת 2009 נבחרתי עלידי חברי הנהלת מכבי העולמית להיכל התהילה היהודי העולמי.הטקס נערך במכביה ה18 בנוכחות שרים,חברי כנסת מכובדים ואנשי ספורט".
עד היום אוהדי 'הכח' כמהים ומיחלים לאותה תקופה מופלאה,שקבוצתם הגיעה להישגים מדהימים,ובמשאל שנערך הם בחרו את אלי מרמור למגן הימני ב'נבחרת כל הזמנים' הנצחית .
