בלב לבך, מהי משמעות המילה "בית" בשבילך? כאשר עיניך נעצמות, מהי התמונה שעולה ומצטירת לפני עיניך? בשבילי התמונה המפעימה ביותר, התמונה שאוצרת את מירב העוצמה של מילה זו, צוירה בהיותי בת עשר שנים. זוהי התגלמותו של אושר.
רשומה בפשטות בקווי עפרון, שטופה בצבעי הגואש הרעננים של מכחולי ללא כל נסיון בעירובי גוונים, מזווית ראיה ישירה כלפי מרכז ההתרחשות, הנה קם לתחיה מן הנייר המחזה של "תור הזהב" במשפחתי
הינה אנו כאן, כולנו כאחד: אבי, אימי ואני, רוקדים–או יותר נכון, מנסים ללמוד לרקוד–את הריקוד החדש שדילג אלינו מעבר לאוקינוס, ושמו כה זר וקסום: טוויסט! אלא שבניגוד לדרך החופשית והפרועה בה ירקדו אותו אחרים, כאן מתדפק קצב אחיד, המחבר אותנו דרך האוויר, ומדריך את פעמינו באותו צעד גם מבלי שנצטרך בנגיעה של ממש.
בפינה השמאלית של התמונה מציץ הרדיו הצהוב, העומד על שולחן זעיר שרגליו פשוקות, בסגנון שנות הששים בארץ. בפינה הימנית, אולי כדי לאזן את התמונה בכתם צהוב נוסף, תלוי האהיל הכדורי של המנורה, המעוצבת בהשראה יפנית. על הקיר מעל ראשינו תלוי במסגרת כבדה ציור נוף, הפותח מעין חלון, מציע מעין רמז לקיומו של עולם חיצוני מעבר לתא המשפחתי. אך מסגרתו אינה מערערת את שווי המשקל של התמונה, אלא מוסיפה לה יציבות בקוויה המאוזנים. לרגלינו שטיח פרסי על פיתוחיו המקסימים, ומאחורינו–שעונים על הספה האדומה, שגם היא מאוזנת להפליא, בהקבלה לגבולות הנייר–שלוש כריות צבעוניות. הן נראות כאילו הן מצטרפות לריקוד, או לפחות נעמדות להן במין מוקיונות משובבת על חודה של נקודה. אולי בעוד רגע, עם השמע הצליל הבא של המוסיקה, הו תתחלנה לחולל באותו קצב אחיד, המחבר אותנו ואת חפצינו דרך האוויר, שוב מבלי שנצטרך בנגיעה של ממש. שלושתנו מתמסרים יחדיו לקצב, מניפים את ידינו וכופפים את ברכינו מתוך תערובת רגשות מיוחדת, השרויה באיזון גמור בין עליצות לבין חגיגיות.
לימים, לאחר שהקמתי את ביתי במרחקים, ולאחר שאמי נפרדה ממנו, נשאר אבי לבדו בחלל זה, שאבד את משמעותו כבית. ותוך שהתחבט, כדבריו, בין הקירות שהתרוקנו, העלה אותם על הקנבס שלו, ובציירו אותם נתן להם משמעות אחרת, חדשה ומפתיעה. מחציתה הימנית של התמונה נשארה נאמנה למציאות, החל בשטיח הפרסי שאת פיתוחיו תיאר אבי בשקדנות, וכלה בציור הנוף התלוי מעל הספה האדומה, שעתה נשארה עירומה ללא כרית אחת לרפואה. מעל לכל הביע אבי את חדלונם של העצמים שאיש אינו משתמש בהם, איש אינו נוגע בהם, והם נתונים בחלל כמין קווי סרגל של שרטוט הנדסי מדויק אך חסר פשר. המקום מזעזע בעומדו ריק, בגלל חסרונה של המשפחה.
לעומת זאת מחציתה השמאלית של התמונה נרקמה מן הדמיון, או נכון יותר–מתוך תעתועיו של הזכרון. הקיר שתחם את פינת הסלון נמוג כאן ונעלם, ודרך האבק שנותר, האבק שמערפל את המציאות או קורם מציאות אחרת, ראה אבי מחזה אחר: הוא העלה באוב את בית ילדותו שכלה ונעלם זה מכבר. באיזה רוך צייר כאן את אימו מנענעת את הערישה. באיזה עצב השתוקק לחוש את חום ידה, את הנענוע, את הקפלים הרכים של שמיכת התינוק, ואת הפעפוע החרישי שעולה מן האש הדולקת באח. באיזה דקדקנות תאר את הלבנים אדומות של האח, ואת הסיבים של קורות העץ של הרצפה הכפרית, כאילו העביר עליהם ברפרוף אוהב סנטימטר אחר סנטימטר את אצבעותיו. כך זכר אבי את בית המשפחה שאותו עזב בצעירותו, ואשר אליו התגעגע עכשיו לחזור, למרות שידע כי הושמד ללא זכר בזמן השואה.
מושכת עין היא הפרספקטיבה המוזרה של הציור. אבי שרטט את קווי החלל באופן שגורם להם להתכנס לא אי שם במרחק, כפי שאנו מורגלים לצפות, אלא בנקודה שונה לחלוטין, בקדמת התמונה, אולי אפילו בליבו של הצופה. עשוי באופן זה, המחזה כולו מוצג על במה גבוהה יותר, כאילו עליך להרים עיניך כדי לצפות בזכרון של בית ילדותך.
ומסביב למחזה המשפחתי הוסיף אבי יצורים קוסמיים זרים ומוזרים, חלקם מאיימים על קיומה של המשפחה וחלקם מגנים עליה. מתוך שקיפותו של הקיר מופיעה הלבנה, מאירה דרך העננים ברחמים גדולים. אך צמודה אליה ישות אחרת, אפלה ומרושעת הנושבת רוח מקפיאה לכוון הבית. ומעבר לחלון שנקבע לפתע בקיר, זאב בודד מציץ מן החשיכה וחושף ברעבתנות את מלתעותיו. הזאב מסמל את הסכנות המצפות לתינוק שבערישה כאשר יגדל ויצא לחלל העולם. עם זאת הוא גם מסמל את אבי, ששמו זאב כחול. לכן, שילובו בתמונה מציעה את הרעיון שהצד הטורף בנפשו של אבי עלול להביא סכנה לעצם ישותו.
שנים עברו, ובבואי חזרה לבית בו גדלתי כדי לספוד על מות אבי, נוכחתי לתמהוני שהמקום עבר גלגול נוסף, לפחות במוחי. אולי האבל עשה משהו לשנות את הצורה בה ראיתי דברים, או אולי היתה זו העובדה שבפעם זו ישבתי באותו חלל–בית ילדותי–במקום שונה בו לא ישבתי מעולם. וכך גיליתי אותו מזווית חדשה, ובחנתי איך האור מחלחל לפינות המרוחקות של החלל, איך הצללים מסתובבים בו, איך הרהיטים עצמם, והאופן שבו הם מסודרים, מסמלים את היחסים במשפחה. ציירתי את המראה בחטף על מפית נייר, מחיתי בה את דמעותי, והשלכתיה לסל האשפה.
לאחר שחזרתי לכאן, שחזרתי את הסקיצה מן הזכרון. בציור החדש השתמשתי בפרספקטיבה של "עין הדג". מהי פרספקטיבה זו? ובכן, בדומה לפרספקטיבה הקלסית, הקווים האופקיים מתכנסים לנקודה אי-שם במרחק. אבל כאן ההבדל: הקווים האנכיים אינם ישרים, וכן אין הם מקבילים. בהסתכלך כלפי מעלה, הקווים האנכיים מתכנסים לנקודה הנמצאת הרחק מעל לקצה העליון של הנייר. אולי לגן עדן… ובאותו הזמן, בהסתכלך כלפי מטה, הקווים האנכיים מתכנסים לנקודה הרחק מתחת לקצה התחתון של הנייר. אולי לשאול… וכך מתעגלים להם הקווים האנכיים, ויוצרים פרספקטיבה החובקת אותך במרכזם, כאילו היית דג במרכזה של צנצנת זכוכית כדורית, דג הבוחן משם את העולם המתעגל סביבו.
ובהסתכלי כך על המחזה, מה ראיתי? רעידת אדמה, שהרקידה את המקום עם מות אבי! ספרים קורסים ומחליקים מן האצטבות, האהיל הכדורי של המנורה מתנדנד הלוך ושוב כמו מטוטלת, השולחן הזעיר התהפך ורגליו הפשוקות דוקרות את האויר במין מאמץ למצוא את איזונו המעורער, מאחר ואבי לא עוד יניח עליו את עטו ומחברתו. ובמקום השטיח הפרסי שהיה מעטר ביופיו את החלל, מרשרשים לרגליך הדפים הריקים, אותם דפים שהוא לעולם לא ישרבט עליהם את שיריו
אך לא יכולתי לעצור את המחזה כאן, ולכן בציור הבא הרשיתי לאהיל הכדורי להתעופף עוד יותר גבוה באויר, הנורות מעל האצטבות ממשיכות להשמט ממקומן. החלל כולו התעקם, הניירות הריקים גולשים בשיפולי הרצפה, המסגרות הריקות ללא ציורי נוף מחליקות מן הקירות העקמומיים, ומשאירות תוואי של שריטות לאורך דרכן. ובמרכז המחזה מתנועעת כורסתו של אבא, עד שברגע אחד היא מתחילה להתרומם ואינה נתונה עוד לזעזועים שעוברים על שאר הרהיטים
במאמרי הבא אמשיך לספר לך על הגלגולים שעבר מחזה הבית במחשבתי, ואיך התמונה הסופית חובקת את כריכת הספר "בית" שהוא אחד משני הספרים שהוצאתי לאור בשנה האחרונה, לזכרון אבי.
3 תגובות
היה לי מעניין לקרוא את התיאור היפה של גלגולי הסלון שלכם. הציור של הילדה היה הכי יפה בעיני. אבל מאוד אהבתי גם את השטיח שצייר אביך בדייקנות כזאת.
Hi Ahuva
I loved the way you described your comming home after for your father funeral:
",שנים עברו, ובבואי חזרה לבית בו גדלתי כדי לספוד על מות אבי, נוכחתי לתמהוני שהמקום עבר גלגול נוסף, לפחות במוחי. אולי האבל עשה משהו לשנות את הצורה בה ראיתי דברים, או אולי היתה זו העובדה שבפעם זו ישבתי באותו חלל–בית ילדותי–במקום שונה בו לא ישבתי מעולם. וכך גיליתי אותו מזווית חדשה, ובחנתי איך האור מחלחל לפינות המרוחקות של החלל, איך הצללים מסתובבים בו, איך הרהיטים עצמם, והאופן שבו הם מסודרים, מסמלים את היחסים במשפחה
You were able to explain with a few words something so deep and ture for me too.
I loved it.
Marga
תודה דבורה ומרגה! שמחתי לקרוא את תגובותיכן!