מכונית תופת אדירה התפוצצה ב-15 באוגוסט בשכונת דאחיה בביירות, הרגה לפחות 20 איש, והפכה עוד יום קיץ במזרח התיכון לסצנה של טרור וזוועה. נשיא לבנון מישל סולימאן (נוצרי מארוני) הגיב באמרו כי "הפיצוץ בדאחיה נושא את טביעות האצבע של הטרור הישראלי". ראש הממשלה תמאם סאלאם (סוני) סיפק הוכחה: "לישראל הרווח הגדול ביותר מהפיצוץ", טענה שהושמעה גם על ידי שר החוץ שלו עדנאן מנסור (שיעי), יו"ר הפרלמנט נבי ברי (איש "אמל" – שיעי), והמנהיג הדרוזי התמידי וואליד ג'ונבלט.
הסכמה מקיר לקיר במדינה שמוגדרת על ידי השסעים האתניים שבה, כזו שרק האשמה רשלנית וטפשית נגד ישראל יכולה להביא. השסעים האתניים האלה, למעשה, הם הרקע לפיגוע. דאחיה, מעוז חיזבאללה בביירות, הותקפה על ידי טרור סוני, כתגובה למעורבות של חיזבאללה (שיעים) לצידו של בשאר אסד (עלאווי – שיעי) ונגד אסופת הארגונים הלוחמים מולו (סונים). ארגון סוני כלשהו נטל אחריות על הפיגוע, תוך הבטחה ל"התקפות נוספות, אינשאללה".
נטילת אחריות שכזו בקרב חוגי הטרור במזה"ת היא כלי להתרברבות ויחסי צבור, זה לא אומר שהארגון הספציפי הזה אכן עומד מאחרי הפיגוע. אבל ההקשר ברור. דאחיה כבר חוותה מתקפת מכונית תופת קודמת ב-9 ביולי, וב-23 באוגוסט הגיעה התגובה השיעית: שתי מכוניות תופת שהתפוצצו ליד שני מסגדים סונים בטריפולי עם תום תפילות יום השישי. 42 הרוגים.
תמונת יחסי הכוחות בלבנון ברגע זה מראה דומיננטיות מוחלטת של השיעים באמצעות חיזבאללה, מפלגה בעלת צבא חזק לאין שעור מכל כוח אחר במדינה, אשר מייצגת אינטרסים זרים של איראן (שיעים) וממשלת סוריה (עלאווים – שיעים). אין דבר, לפיכך, שמישהו בזירה הפוליטית בלבנון יכול לעשות כנגד ההתערבות הברוטאלית של חיזבאללה לימינו של בשאר הכימי, ומתוך כך את זליגת האלימות העדתית לתוך לבנון, ארץ זעירה ואפופת אדי מתח עדתי.
זוהי המציאות הבלתי נעימה אותה חווים הלבנונים. העובדה שהמנהיגות כולה מעדיפה להתעלם מהבעיות, ולהטיח אותן בישראל בפנטזיונריות מזרח-תיכונית אופיינית, קודרת עוד יותר.
מעניין לדעת אם הנשיא סולימאן באמת מאמין שהאשמת ישראל יכולה לסייע להרגעת או נטרול השנאה העדתית בלבנון. ב-23 באוגוסט היא נכשלה, ויש 42 גופות שסועות לעדות.
שלב השאלה הזהה. וכעת לנשיא טורקיה ארדואן, שהכריז ב-20 לאוגוסט שישראל עומדת מאחורי הדחת הנשיא מוחמד מורסי. הראיות: ברנאר אנרי-לוי ש"גם הוא יהודי" אמר במסגרת פאנל לפני שנתיים שאסור שהאחים המוסלמים יעלו לשלטון במצרים. מדעי.
הפנטזיות של ארדואן נוטות לדמות, בלי בושה, לאנטישמיות האירופאית הותיקה, שבה "היהודים" היו אחראים לכל אסון ופגע בעולם כאקסיומה, וכל שנותר לעשות הוא למצוא איזו ראיה נסיבתית מגוחכת כדי לבסס את אחריותם לאירוע מסוים. זהו, גבירותיי ורבותיי, המנהיג של הכוח האזורי טורקיה, מדינה של מעל 70 מיליון איש, וחברה בנאט"ו. הבמה שממנה האיש הזה – תמיד לבוש בהקפדה מערבית ונישא על כפי כבוד משרדו, נושא את מישנתו האנטישמית הטפשית ברצינות של מדינאי, היא הבעיה המרכזית עם ארדואן.
האם ראש הממשלה מאמין שההאשמה שלו יכולה איכשהו לסייע למצב במצרים? האם בכוחה של איזו פעולה (או חוסר פעולה) ישראלית להפיג או להרגיע את המתח האמיתי מאוד בין הצבא והאחים המוסלמים – מאבק שראשיתו לפני הקמת מדינת ישראל?
ברחובות קהיר שני הצדדים מאשימים את אויביהם בתמיכה או בקבלת תמיכה מ"הציונים" ו"היהודים". זה בסך הכל ביטוי, מילה נרדפת, עוד דרך לבטא שייכות לקבוצה מסוימת, ואת השנאה הנגזרת לקבוצה הנגדית. ובלבנון: ארגון ג'יהאד סוני (טיפוסים אל-קאעדיסטים) ירה ב-22 באוגוסט 4 טילים לעבר הצפון, והודיע שחיזבאללה וישראל עובדים ביחד, ולכן חיזבאללה נלחם בהם (סונים) בסוריה, במקום בישראל. הרי צריך תמיד להילחם במישהו.
סביר להניח שלא נראה את נשיא לבנון או ראש ממשלת טורקיה שורפים דגל ישראל או מדביקים מגן דוד על תמונות יריביהם. אבל התיאוריה המפגרת וחסרת האחריות מאחורי פעולות אלה היא חלק מרכזי במדיניות שלהם ובתרבות המזרח תיכונית בכלל.
אריאל בלומנטל הוא מוזיקאי ופובליציסט המתגורר ויוצר בלוס אנג'לס
