היא היתה עורכת סרטים מתוסכלת עם בעל מקסים, מפיק סרטים. למדה קולנוע ביו.סי.אל.איי והשקיעה את כל חייה הבוגרים בתיעוד אמא קשישה, ניצולת שואה אוגרת כפייתית. ראיון עם מלכה נדיבי, ציירת שמחה עם פסלים עצובים / כתב וצילם: מיכה קינן
כמו כל ילדה התחילה מלכה נדיבי לצייר בגיל עשר, אבל ממש ממש התחילה ליצור רק לפני עשרים שנה. היא היתה עורכת סרטים מתוסכלת עם בעל מקסים, מפיק, שעשה סרטים ידועים. למדה קולנוע ביו.סי.אל.איי והשקיעה את כל חייה הבוגרים בתיעודה של אמא קשישה ניצולת שואה, אוגרת כפייתית, שנתבלעה דעתה` ובצירי לידה של פסלים שחוחי ראש ועצובי מבט של משפחת השואה שלה. ראיון עם יוצרת-סובלת שחיוך אינו מש מפניה לרגע, אך העצב ניכר ביצירותיה…
מאיפה את?
"אני במקור מישראל, אך חיה בארה"ב במשך 34 שנים. שירתתי בחיל האוויר – היתה לי עבודה מאוד נחמדה".
נילחמת?
"כל החיים. אבל הבעל שלי ממש נלחם במלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת שהתפללתי עבורו וחושבת שמלחמה היא הדבר הגרוע ביותר. התפקיד שלי בחיל האוויר היה לדובב טייסים… הצבא הכריח אותי להישבע שלא לדבר על זה וגם עכשיו אני חייבת לשמור על סודיות. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת. זה עצוב, זה צבא, זה מלחמה".
ידעת כבר אז מה תעשי שתהיי גדולה?
"מה פתאום? אם הייתי יודעת, זו לא היתה הרפתקאה".
באילו מדיומים את משתמשת?
"אני משתמשת באקריליק ובד. אני גוזרת בד מבגדים של אנשים שאני מכירה, אפילו מהמשפחה שלי, כשהם רוצים להשליך בגדים ישנים, אני האלטע זעכן שלהם. אני אוהבת לחתוך אותם ולהשתמש בהם ככלי. אני מדביקה את הבד לקרטון וקנבס ומוסיפה צבע ודבק. אנשים אומרים שאני ממחזרת, אבל זה לא בא משם, זה בא ממני, אני רוצה להשתמש בכל דבר. הבעל שלי תמיד מקבל פחד כשהוא רואה אותי עם מספריים ושאני אומרת לו "החולצה שלך מלוכלכת"
באיזה סוג דבק את משתמשת?
"אני משתמשת בדבק של אלמר פשוט ונוח ומערבבת את הכול יחד. אם אתה לוקח את הבד וסוג מסוים של נייר ומערבב אותו ביחד אתה מקבל תערובות באמת מעניינות, כמעט כמו מה שכימאי עושה. אני לא אתן את המתכונים לתערובת כי היא לא קבועה וכיוון שאני אוהבת לחדש לעצמי".
למה אתה לא עובדת מהבית?
"בלילה כשכולם ישנים, אני אוהבת לעבוד בבית. אבל כאן בסטודיו שלי בדאון טאון כל כך שקט. כשאת אמא, או במקרה שלי סבתא, ואשתו של בעלי, במשך היום יש יותר מדי רעש. אני מאוד רגישה לאווירה סביבי".
אמא שלך היתה גם ציירת?
"ממש לא, היא הייתה תופרת, ניצולת שואה ואישה מאוד אקסצנטרית. עד כדי כך, שהייתי חייבת לעוף ממנה. היא היתה תמיד יותר מדי צבעונית ורועשת גדולה. ורק בשלב מאוחר יותר בחיים, גיליתי מה היא עשתה לי. כי אז היא החלה להשפיע עליי. אני חושבת שאם היה לה סוג אחר של חיים, היא היתה יכולה להיות אמנית טובה מאוד. היא הייתה תופרת ופשוט אהבה את החומרים שלה".
היא אוספת הרבה דברים בלי סוף.
"הכול. עכשיו יש שם לזה, אגירה. היא לא יכלה לזרוק שום דבר, אז זרקתי את עצמי ממנה, אבל איכשהו עכשיו אני עושה את כל האמנות הזאת, עם כל הדברים האלה שהיא אגרה כל החיים ונדבקים עלי יותר מדי".
אבל, את משתמשת בכול החומרים האלה ולא אוגרת אותם…אלו חמרי גלם?
"כן, אבל יש אנשים שאומרים לי להיזהר שלא לאגור את האמנות שלי. איש אחד רצה לקנות ממני כמה מהיצירות שלי באחת מהתצוגות שעשיתי. אשתו שעמדה לידו ואמרה 'אתה לא מבין, היא לא רוצה לתת להם ללכת, הם משפחתה'. אבל עכשיו, די, אני רוצה לתת להם ללכת…אמרתי לבן-אדם שרצה לקנות את הציורים, שיחכה לאותו רגע שהסרט שעשיתי על אמא שלי יצא, ואז אני אמכור לו אותם".
על מה הסרט שלך?
"בימים אלה סיימתי סרט תיעודי שביימתי על האמא שלי. עקבתי אחריה במשך שש שנים עד שהיא נפטרה. זה מרגיש כאילו עכשיו האמנות שלי הולכת יד ביד עם הסרט. וזה החלום שלי, שתהיה לאומנות שלי ולסרט כפיפה אחת ונהיה כולנו ביחד. יש לי מפיץ שמייצג אותו וישלח אותו לפסטיבלים. הסרט שלי נמשך שעה וחצי, אבל יש לי 120 שעות של חומר. אמרו לי שצריך לקצץ עוד בשביל לשדר אותו בטלוויזיה".
תמיד היית ציירת-פסלת?
"לא, בעצם רציתי יותר לשחק בתיאטרון. רציתי להיות שחקנית, אבל אף אחד לא רצה אותי. מה שבאמת רציתי לעשות היה לשחק. התחלתי עם התיאטרון ולאחר מכן עברתי להיות עורכת סרטים, כשהגעתי לאמריקה. הייתי מתוסכלת עם עריכת הסרטים, כי כשאתה לא זה שעשה את הסרט זה מתסכל, ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, אז התחלתי לעשות קרמיקה – כדאי לזכור שלא הייתי צעירה מאוד שהתחלתי לצייר".
אם הדמויות שלך יתחילו לדבר, הם ידברו אנגלית או עברית?
"שאלה טובה. בטוח שהם לא מדברים אנגלית. הם בהחלט מדברים בעברית, יידיש ופולנית".
(אני מצביע על ציור של אישה), זו את בציור?
"הרבה פעמים אני חושבת שהדמויות בעבודה הן אני, אבל זה לא אני. אני חושבת שכל הדמויות יכולות להיות אנשים שההורים שלי לא סיפרו עליהם כל כך, על המשפחה שאיבדנו בשואה , במלחמת העולם השנייה. אני לא משתמשת בתמונות מהעבר, מה גם שלא היו הרבה כאלה – כל זה מבוסס על מה שאני מרגישה. לפעמים אנשים חושבים שהעבודות שלי מאוד שמחות, אבל זו טעות אופטית,הן לא באות ממקום מאושר".
את אדם דתי?
"אני אדם רוחני. אני מרגישה יהודיה וחוגגת את כל החגים. אבל באותה מידה, אני רוצה שכל העולם בסופו של דבר יהיה בעל דת אחת בלבד, כי יש לי הרגשה שכל כך הרבה מלחמות נגרמות בגלל הדת".
תשובי אי פעם לישראל?
"אני לא חושבת. מספיק היה לי כשלקחתי את הבנות שלי איתי ועברתי לישראל לארבע שנים כדי לטפל באמא שלי, לפני שהיא נפטרה. כשאתה ילד יחיד והוריך חולים זה מאוד קשה, אבל המצלמה עזרה לי כי תעדתי את שנותיה האחרונות, ושילבתי את האמנות שלי".
את גם רוקדת בזמן שאת מציירת…
"זה ייראה קצת מוזר, לרקוד עם בובלה'. למרות שיש רגעים, לפעמים מאוחר בלילה, כשאף אחד לא רואה אותי, שבא לי לבוא ולחבק אותה. זה נפלא, היא לא אומרת שום דבר – היא באמת מקשיבה".
איך את יוצרת את הפסלים שלך?
"בהתחלה נהגתי להשתמש בקרמיקה, אבל עכשיו אני עושה את המסגרת ממתכת. ואז אני מתחילה עם הבגדים הישנים ושמה דבק עליהם ומתחילה לבנות עם נייר וחומרים אחרים, עד שהיא מתחילה לקבל את הצורה שאני רוצה. עד אז הדמיון שלי משתולל ואני מציירת אותה בעיני רוחי".
יש לך חברים?
"יש לי המון חברות, כולן ציירות כמוני. אנחנו נפגשות, מדברות, מספרות חויות מהעבודה, מה עשינו לאחרונה, אילו חומרים, מה נימכר מה עושה בעיות. אנחנו חופרות אחת לשניה בשכל, מעודדות, אבל בעיקר דופקות אחת לשניה את המוח; ככה זה אצל האומניות".
