ישראל היא מדינה שהיא לא סתם עוד state, אלא מדינה שהיא statement * דברים שכתבה מיקה נחום בת ה-16 מהוואלי ביום הזיכרון לנופלים אותו חוותה לראשונה בארץ כחניכת פרויקט נעל"ה
כאן מיקה. אני בת 16, נולדתי בלוס אנג׳לס, גדלתי והתחנכתי כילדה ישראלית- אמריקאית.
להיות ישראלי זו גאוות יחידה, יש לנו את שלנו, את ההומור שלנו, המוזיקה שלנו, השפה, החגים והכאב שכל ישראלי נושא בתוכו. כל שנה, ביום הזיכרון לקראת יום העצמאות אמא שלי ערכה שולחן חגיגי בסלון הניחה עליו דגלי ישראל ונרות זיכרון. בטלוויזיה שידרו כאב בלתי נגמר,
בכל שנה היינו מדליקות את נרות הזיכרון ואמא סיפרה לי על הגיבורים שהקריבו את חייהם למען מדינת ישראל.
גדלתי על סיפורי הגבורה של הלוחמים שלחמו במלחמת יום כיפור שמעתי על דני וגנר חבר של סבתא וסבא שנהרג במלחמה, שמעתי על שחר גינוסר, חבר ילדות של אמא שנהרג בעזה, ועל איציק שר שנהרג מפליטת כדור, ועילי שנהרג בפיגוע כפול בצומת בית-ליד וכולם היו גיבורים, גיבורים שנלחמו למען המדינה שאת כאבה כל ישראלי נושא בעורקיו, כאב שרק ישראלי אמיתי יכול להבין, מדינה שהיא לא סתם עוד state אלה מדינה שהיא statement .
סטייטמנט לזכות הקיום של העם היהודי באדמה קדושה, אדמה מקודשת בדם, בדם החברים של כולנו ובדם הגיבורים שבמותם ציוו לנו את חיינו דווקא על האדמה הזאת.
לפני מספר חודשים עשיתי עלייה לארץ, לארץ שאני מחוברת אליה משורש נשמתי ובגאווה גדולה ויתרתי על חיי הנוחות האמריקאים שלי ועליתי לישראל במסגרת פרויקט נעל״ה של הסוכנות היהודית, לפנימיית הנוער מוסינזון בהוד השרון.
באוקטובר 7 הייתי בארץ, הייתי חלק מהטראומה הלאומית, הרגשתי את הפחד ועם זאת את תחושת האחדות שמאחדת את הישראלים באשר הם.
השנה אני כאן בישראל ביום הכואב והעוצמתי הזה .
יום הזיכרון לחללי צה״ל כל שנה זה היום הכי כואב לעם ישראל ולמדינה שלנו, תמיד ידעתי שזה יום קדוש כמעט כמו יום כיפור, יום שכל השנים נגע באופן אישי לחלק מהמדינה, כולם כאבו את כאב האובדן שלהם,
השנה מאז אוקטובר 7 כל הקלפים נטרפו וזה לא רק היום ״שלהם״ זה היום של כולנו כי כולנו מכירים מישהו או מישהו שמכיר מישהו . מישהו שפעם קצין העיר דפק לו בדלת ומהרגע שהדלת נפתחה כלום לא חזר להיות אותו הדבר .
מעולם לא חוויתי עוצמה כזאת או אירוע כמו יום הזיכרון בישראל, אני יכולה להגיד שזה היה היום הקשה בחיי.
בית הספר ״מוסינזון״ ערך טקס זיכרון מכובד, לזכרם של כל בוגרי מוסינזון, ובוגרי נעל״ה שנהרגו במערכות ישראל וביניהם כאלו שאיבדו את חייהם בטבח באוקטובר 7.
ראינו תמונות שלהם, למדנו להכיר ולהתאהב בהם דרך הסיפורים ולחוות את אובדנם.
שמענו סיפורים בלתי נתפסים על שעברו למרבה הצער במהלך הטבח ב-7 באוקטובר, סיפורי גבורה על כאלו ששרדו אבל גם כאלו שסיימו את המסע ביום המקולל ההוא.
היינו שם בטקס המכובד כ 300 תלמידים ומדריכים וישבנו שם בדממה שאינה מוכרת לי; ואז החלה הצפירה, כזעקה שחודרת בכאב את הלב, כמו סכין שנעוצה ברקמות החיות כדקה רצופה. עמדתי דום מתוח, הכי מתוח שיכולתי כאילו לתת אקסטרה כבוד לנופלים ולא יכולתי לעצור את הדמעות.
הראש מורכן קדימה והידיים קפוצות מתוחות מטה והגב מתוח חזק חזק והבכי משתלט עלי, אף פעם לא הרגשתי כזו תחושה שקשה לתאר, בין כאב לפטריוטיות, לאחדות לגאווה ובין המחשבות אי אפשר שלא לחשוב על כל האמהות והאבות, האחים, הסבים והאהובים שאנשים איבדו, היום הזה פשוט שבר את ליבי.
ישבנו שם כשעתיים בטקס שמענו על הגיבורים ממוסינזון שנפלו וכל שיר, כל מילה כל תו שהתנגן קיבלו משמעות כואבת ועמוקה כל כך .
כשהטקס הסתיים, כולם והכל היה שקט. צעדנו כ 300 איש דוממים, דממת הר סיני יכולתי להרגיש אותם. בדממה הזו היה כאב עצום והתעלות נפש.
לא יכולת לשמוע את ציוץ הציפורים, לא יללת חתולים ולא מילה, רק קצת בכי חרישי או משיכת אף, צעדנו בדממה מלאה לבניין המגורים, מי שצריך היה חיזוק אז פה ושם התחבקנו גם עם כאלו שאני פחות מכירה, לא היתה שם שמחת הנעורים האופיינית אלא דממה מלאה, דממה שמחוררת את הנשמה, ויחד איתה תחושת אחדות וגאווה. גם כאשר כולם נכנסו לבניין, איש לא חייך או צחק.
אף אחד לא דיבר. הכאב היה ברמות שלא הכרתי קודם וכולם חזרו לחדרים שלהם, בלילה שמעתי קצת בכי וככה כולם הלכו לישון ונרדמנו .
לשמוע על אנשים שמעולם לא הכרתי או פגשתי קודם ופשוט להתפרק לגמרי מלשמוע את הסיפור שלהם, את סיפור חייהם ומותם; האובדן והכאב מראה כמה אנחנו מחוברים, אנחנו עם שאכפת לו.
החוויה הזו של הטקס והצפירה המחישו לי עד כמה הקהילה הישראלית רגישה, חזקה ומחוברת להפליא, כולם מלח הארץ, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. אין ספק בחרתי במקום הנכון כי אין לי ארץ אחרת, אין לנו ארץ אחרת.
