את יצחק (איץ') אדיג׳ס אני זוכר היטב משנות ה60, אז היה מנגן באקורדיון על רחבת הריקודים באוניברסיטת קולומביה. הוא היה מספר 1 בריקודי עם ישראלים וכבר אז נכונה לו קריירה אקדמית מפוארת. רק שלא ידענו אז עד כמה. לימים הוא חבש קתדרה כפרופסור למנהל עסקים והרביץ את תורתו המהפכנית לבני כיתתי ב-UCLA.
היום אנחנו ישובים במסעדת חומוס בר ההומה בשדרות ונטורה אצל טל ידידי, מנגבים את החומוס הכי טוב בעולם. אני מקשיב קשב רב לסיפורו הקולח של ידידי איץ' אדיג׳ס: "נולדתי ביוגוסלביה של סוף שנות ה-30. כשהייתי בן -5נשלחה משפחתי למחנה ריכוז. אני אמי ואבי הצליחנו לחמוק מהגירוש למחנות לאחר שאבי שילם שוחד לאחד מהפקידים שהיו אחראים על הגירוש. לאחר מכן ברחנו לאלבניה אבא התחזה לרופא ותחזינו כמוסלמים. ב-1948 הגענו לישראל. אחרי השירות הצבאי, נרשמתי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן עברתי לניו יורק ושם סיימתי תואר שני ושלישי באוניברסיטת קולומביה. בהמשך הוזמנתי ללמד בבית הספר אנדרסן למנהל עסקים ב-UCLA".
פרופ אדיגס כתב עד כה 26 ספרים שתורגמו ל-36 שפות. במקביל הוענקו לו 21 דוקטורטים של כבוד. הוא הקים את "מכון אדיג'ס" בסנטה ברברה קליפורניה עם לקוחות וחברות ענק מרחבי עולם,, כמו אפלייד מטריאלס, בנק אוף אמריקה, ספרבנק ברוסיה ,אלביט בארץ ועוד. ב-40 השנים האחרונות שימש כיועץ לממשלות רבות כמו מקסיקו, ברזיל מונטהנגרו ויוגוסלביה במטרה למנוע את התפרקותה. הוא מגיע להרבה ביקורים והרצאות בישראל, נשוי לנורית מאנה אדיג'ס. בני הזוג הורים לשישה ילדים והם מתגוררים בסנטה ברברה.
עיקרי תורתו של אדיג'ס: לארגונים בדומה לאורגניזמים יש מחזור חיים והם מתאפיינים בשלבי התפתחות שונים, כגון ינקות, ילדות ובגרות. ניתן לזהות בארגון תבניות התנהגות לפי השלב בו הוא נמצא. בכל שלב עומד הארגון בפני אתגרים ייחודיים, ויכולתו להתמודד עמם תלויה ביישומם של השינויים הנדרשים. בכל שלב יש ליישם שיטות שונות ממשנהו, ושינויים משמעותיים צריכים להיות מיושמים בהנהגת הארגון ובשיטות ניהולו, כשכל זאת בשיתוף פעיל של ההנהלה. אדיג'ס פיתח שיטה בת 11 שלבים העוזרת למנהלים להנהיג שינויים בחברה, ליצור יתרון תחרותי, לטפל בקונפליקטים ולהופכם לקונסטרוקטיביים.
עד כאן באשר לתורתו המיוחדת. עתה עברתי לשאלות אודות התובנות שלו ופתרונותיו למצבנו הקשה בארץ:
יצחק: "ביליתי המון לילות נטולי שינה, בהם חשבתי על פתרון למדינתנו, חשבתי ובחשתיהרבה זמן עד שהגעתי לפיתרון. למה אני מציג אותו בפניכם? כיוון שאם לא נלך לפיתרון בכיוון שאני חושב שצריך ללכת אליו, העסק ילך וידרדר עוד ויותר. אולי מדינת ישראל לא תיעלם אבל כן תהיה הגירה המונית אל מחוץ ישראל ומה שיישאר בישראל יהיה חלש מכדי להמשיך להגן על המדינה. גם בעבר הייתה הגירה או ירידה גדולה אך מסיבות כלכליות. הפעם אלה סיבות עמוקות יותר; אזרחים איבדו אמון במדינה, ויקומו מושבות ישראליות בחו"ל. לוס אנג'לס לדוגמה היא מושבה ישראלית וגם בפורטוגל וביוון יש קהילות ישראליות ענקיות".
אז מה הפתרון שלך , ולו רק על מנת לחלום ולקוות למשהו שיציל את המדינה הזו?
יש חמש אלטרנטיבות לפתרון הבעיה ואין בלתם:
1.שכל הישראלים יינטשו את בתיהם בארץ ויעזבו לגולה – ולא תהיה יותר מדינת ישראל, מדינת היהודים ונפתרה הבעיה. זה כמובן, לא יקרה.
2.שהפלסטינים יהגרו – זה גם כמובן לא יקרה, על אף שיש הרבה המאמינים שכן. תארו לכם שפוליטיקאי ישראלי שאומר לי "צריך לקחת אוניות, להעמיס את כל הפלסטינים על אוניות ולהעביר אותם, את כולם, ללבנון, שיהיו הבעיה של לבנון.". אני לא יודע איפה הוא חי, זה לא יקרה.
3.מדינה אחת, המדינה היהודית תעלם. לא פיתרון מקובל.
4. שתי מדינות.
5.לא לעשות שום דבר, אלא, להמשיך, כמו שהיום, כמו שאנחנו היום.
"אז מה יותר גרוע בין שתי האפשרויות האחרונות? לדעתי, לא לעשות שום דבר כי זה כמו מחלה – אם אתה לא מטפל בה, המצב הולך ומחמיר. במשך כל השנים ו-75 שנותיה של ישראל, המצב עם הפלסטינים והערבים לא הולך ונהיה טוב יותר אלא גרוע יותר; רוצחים בדיזינגוף ומניחים פצצות ברעננה; אי לכך, הפתרון הוא שתי מדינות. אך, אילו שתי מדינות? כאן הבעיה. אי אפשר לתת להם את המדינה שיעשו מה שרוצים בה כי אז הם יהפכו לחמאס ונהיה מוקפים בחמאס מכל הכיוונים. אנחנו צריכים שתי מדינות בצורה מסוימת, לא מספיק עם הבטחות של אמריקאים שלפלסטינים לא יהיה נשק וצבא. אני לא סומך על שום הבטחות של אף אחד. צריך למצוא פתרון טוב יותר.
"כאשר יש בעיה, מי צריך לפתור אותה? מי שיכול לפתור את הבעיה. מי יכול לפתור את הבעיה שלנו? מדינות ערב יכולות, הן לא רוצות. פלסטינים לא יוכלו לפתור את הבעיה של עצמם, היו להם ביליוני דולרים בעזה ותראו מה שהם עשו. מי היחיד בכל העולם שיכול לפתור את הבעיה? אנחנו. וכאן,קבור הכלב. היום אנחנו לא נושאים באחריות. אבל אנחנו חייבים לקחת אחריות ולפתור את הבעיה.
אז מה הפתרון לפרדיגמה האין סופית הזאת?
"מה אני הייתי עושה? הייתי נשאר בעזה, לא יוצא משם וממשיך להילחם בחמאס. אנחנו מוכרחים להישאר בעזה, לעשות הכול. ולדעתי, צריך לקחת את האחריות ולמצוא פתרון. אנחנו צריכים להקים את "מארשל פלאן" (תוכנית מרשל של 1945) בעזה: לקחת סכום כסף שלנו, לא של אחרים ולהגיד – הנה התרומה שלנו לעם הפלסטיני על כל מה שאיבדו ב-1948, על כל הסבל עד כה, ושישקמו את עצמם, אנחנו נעזור להם. איך? כמה שאנחנו תרמנו, אותו הסכום, אנחנו גם נשקיע ועכשיו נהיה חצי חצי איתם, שותפים עם העם הפלסטיני, לא עם החמאס, נבנה את עזה, בונים נמל, שדה תעופה, בתי מלון ועוד, אנחנו נהיה שותפים, נהיה בפנים. נקים מדינה שיהיה להם נשיא, פרלמנט, הכול. נהיה שותפים פלוס משטרה משותפת שתבדוק שלא תצוץ עוד פעם איזו קבוצה טרוריסטית קיצונית. יהיה משרד חינוך משותף, שהם ילמדו עברית, היסטוריית העם היהודי, מחשבה יהודית, פילוסופיה יהודית ואנחנו נלמד ערבית, את ההיסטוריה של האסלאם והפילוסופיה של האסלאם. למה? נתחיל לפתח הכרה הדדית ו אמון הדדי כי יהיה אינטרס משותף מעסקים משותפים".
על איזה עקרונות זה יעבוד?
"לא יהיה שלום אם אין כבוד ואמון הדדיים בין הצדדים ואת זה צריך לפתח ואת זה צריך להזין, זה לא קורה מעצמו. אם ניישם את הפתרון הזה העולם היה מתהפך ולא היה נגדנו יותר, העולם היה רואה שאנו לוקחים אחריות, עושים דברים ועוזרים לפלסטינים, ולא הורגים אותם. ועוד דבר, לא תהיה להם זכות שיבה, ואם יהיה להם טוב ואנחנו יכולים לגרום לכך, כפי שטוב לערבי ישראל, הם יקיאו בעצמם את חמאס. אנחנו, לא יכולים להרוס את חמאס. הם, כן יכולים. הם יכולים למנוע השתתפות והצטרפות לחמאס ולהוקיע את ארגון הטרור הזה. רק העם הפלסטיני יכול להציל את עצמו מהבעיה של עצמו. את אותו פתרון צריך להחיל בשטחים. שם יש עוד בעיה כי על מנת לקבוע את הגבולות של השטחים הפלסטינים, נצטרך כנראה להעביר כמה ישובים של המתנחלים. ההערכה היא בין 20-80 ישובים. הרבה מאד מהמתנחלים שאיתם דיברתי אמרו לי שאם זה יקרה, תהיה מלחמת אחים. הם לא יסכימו ולא ירשו, זו אדמה שהשם נתן להם, מבחינתם, זה קדוש ואין סיכוי לתת את האדמה. כאן קבור הכלב.
"הפיתרון האוטופי: אי אפשר להוציא אותם אז נקנה את האדמה הזו ואז לפלסטינים יהיה קצת פחות מהשטח שהיה להם ב-1967 אבל, מהפחות הזה נשאר להם מספיק כדי לפתח את הכלכלה הפלסטינית.
מה המכנה המשותף לכל דבריך?
"הגינות. אני מרגיש שאנחנו לא הוגנים., הפלסטינים לא עשו לנו את השואה ולא את הפוגרומים. אנחנו באנו, התיישבנו ולקחנו את השטח. האם גירשנו אותם או שהם ברחו? זה לא חשוב. העובדה היא שאנחנו בפנים והם בחוץ, כבר שלושה דורות ללא עתיד, הם דפוקים ואנחנו, האדמה שלנו כי היא הייתה של אברהם אבינו.
"אני מקווה שאנחנו ניקח אחריות למה שעשינו, אם ניקח אחריות, אולי יש סיכוי בהגינות, להגיע לאיזשהו פתרון. כרגע הפיתרון הזה הוא אוטופי כי כעת עובדים על נקמה, על כוח, להרביץ בהם עד שלא יעזו לזוז ואני אומר בדיוק ההיפך – כמה שיותר נרביץ, הם יתחזקו. הם יתחזקו במחויבות שלהם להרוס אותנו, אם לא הם, אז הילדים והנכדים שלהם וזה מתפשט".
אז מה עושים?
"כל תנועות המחאה צריכות להתאחד כי מה קורה כאן? ספינה של שני מוטורים, אחד חזק מימין, יודע לאן רוצה ללכת, יש לו מפה והוא חד למטרה. בצד השני, מוטור אחר, שבור, ללא מטרה חוץ מלהפיל את הממשלה הנוכחית, לא עובד בצוות. לאן הסירה הזו תשוט? לאן שהמוטור הימני יכוון. מי יעצב מהו חזון מדינת ישראל לעוד 20 שנים? מה היא מדינה דמוקרטית יהודית? הגדירו. מה הפיתרון לפלסטינים, הגדירו. אחרי שנגדיר, ויהיו לנו מטרות משותפות, נקים מפלגה, נעלה לשלטון וניישם. בלי מטרה, בלי חזון, בצעקות ובמפגנים – דבר לא יעזור, לא יקרה. כשמאוחדים, עם חזון שמסכימים אחד עם השני יש סיכוי לשינוי. ותודה על ההזדמנות להביע את דעתי".
תימללה ניצן כגן