עדן ריבוי, קיבוצניק מיגור, רכב על אופניים 3200 מייל מלוס אנג'לס לוושינגטון די.סי. וזה רק חלק אחד במסע הגלובלי המדהים שלו * איך הוא עושה את זה
כשעדן ריבוי היה בן שמונה, אביו גרר אותו עמו לתחביב המוזר שאימץ לעצמו. במקרה של האב זה היה רכיבת אופניים בשעות מוקדמות מאוד בימי שבת. "הוא היה לוקח אותי לרכוב בקיבוץ יגור, זה היה נראה לי משוגע, בתור ילד לא אהבתי את זה", הוא מצהיר בעיצומו של מסע להקפת העולם. באופניים, כמובן. "זו התמכרות מאוד קשה", מודה ריבוי בן ה-24, "זה התחיל בצבא, כשאבא שלי אמר לי 'למה שלא תביא אופניים לבסיס', ושם התמכרתי. היכולת לצאת לדרך ותוך כמה דקות להיות לבד כש-360 מעלות מסביב רק השקט של המדבר, זה יותר ממכר מסמים. אופניים זה הכלי המדויק שמאפשר לך גם להרגיש מאותגר פיזית וגם לחוות מסע. הם בעיקר הכלי שמספק לך את תחושת החופש הכי גדולה שיש".
למה?
"כי אני לא צריך כלום איתי חוץ מאופניים ואוהל על הגב. אני יוצא לדרך עם תקציב של 10 יורו ליום, ומגיע למקומות מטורפים בקלות. אבל מעבר לנופים ולחוויות, זה האנשים שאתה פוגש בדרך, וכרוכב אופניים – אנשים מגיבים אליך בדרך הכי חמה שיש. זה עדיין מדליק אותם לראות רוכב כמוני, וזה פותח בפניך, כרוכב, מלא אפשרויות".
המסע שלו מסביב לעולם התחיל עם האיש שהכניס אותו להתמכרות הזו, אבא שלו. הם יצאו לדרך משער ברנדנבורג בברלין ומשם המשיכו ברכיבה לדרזדן ואז צ'כיה, אוסטריה, סלובקיה והונגריה. שם הוא נפרד מאביו ("המקרר בבית התקלקל אז הוא חזר לארץ"), והמשיך לסרביה, מקדוניה ויוון. אחרי שלושה חודשים, 3,000 קילומטרים ושמונה מדינות הוא עלה על יאכטה והפליג הביתה. "אבל לא יכולתי באמת להישאר פה כי החלום להקיף את העולם באופניים כבר השתלט עליי", הוא אומר. אז הוא טס לארצות הברית, נחת בלוס אנג'לס, התכונן לכבוש את אמריקה וקיבל פיק ברכיים. "אירופה זה דבר אחר, הכל קטן יותר וקל יותר, אבל אמריקה פתאום היתה גדולה עלי. הכל במיילים ועם משאיות גדולות, קיבלתי התקף חרדה".
איך התגברת עליו?
"פתחתי פייסבוק ופגשתי בחור בשם ריצ'רד והוא אמר לי משפט שמלווה אותי מאז במסע, ושכל מי שנמצא בטיול לבד חייב לאמץ אותו: "כשאתה יוצא למסע חיים והרבה אנשים יציעו לך עזרה בדרך, תדע להגיד 'כן'". אז הוא אמר "כן". הוא ניגש אל הבחור שזה עתה פגש וקיבל ממנו במתנה ציוד רכיבה בשווי אלפי דולרים. "צא למסע", הוא אמר לריבוי, והוא יצא. קליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו, טקסס, אוקלהומה, קנזס, מיזורי, אילינוי, אינדיאנה, אוהיו, מערב וירג'יניה, פנסילבניה, מרילנד ו-וושינגטון די.סי. 3,200 מייל. בדרך הוא עבר בסופת חול ענקית באריזונה, בכביש 66 המפורסם וכשנגמרה לו אמריקה עוד לא נגמר לו הדחף לדווש. אז הוא טס לרכוב את סקנדינביה. דנמרק, שוודיה, נורבגיה ומשם להגשמת חלומו הגדול – אוסטרליה.
"אם חשבתי שארצות הברית גדולה ומבודדת אז לא הבנתי שום דבר. עשיתי את המסלול מפרת' לבריסביין, ממערב אוסטרליה, דרך אוסטרליה הדרומית לוויקטוריה, ניו סאות' ווילס וקווינסלנד – סך הכל 6,000 קילומטרים. חלק מזה בנוף המונוטוני של המדבר הגדול של אוסטרליה, שמשחק לך במוח כי אתה שואל את עצמך – הייתי פה כבר? או כביש של 1,200 קילומטרים שאין שום דבר פרט לתחנות דלק כל 200 קילומטר, או עשרה ימים קשוחים דרך כבישי הגראבל של מערב אוסטרליה. הייתי חייב גם להיצמד לכבישי שטח, כי באוסטרליה יש משאיות ענק שנקראות 'רכבות כביש', והיה חלק אחד שזה פשוט היה מסוכן מדי. רכבתי שם קצת עם רוכב גרמני אחד שפגשתי ואמרתי לו שמסוכן לי, וחתכתי לשבוע טרמפים עם האופניים. כמה ימים אח"כ הוא שלח לי הודעה מבית החולים אחרי שמשאית נכנסה בו, והוא נפצע קשה. מה שנקרא, תמיד תקשיב לעצמך".
איזה תגובות קיבלת בדרך, הסתכלו עליך כמו על משוגע או בהערצה?
"תשמע, פגשתי בחור שרץ מסביב לעולם. הוא עשה את ניו זילנד, אוסטרליה וארצות הברית בריצה. אז תמיד יש יותר משוגעים ממך. רוב התגובות הן ממש נלהבות, אנשים גם כל הזמן מנסים לעזור לך ואני הקשבתי לעצה ההיא שקיבלתי ולקחתי כל עזרה שנתנו לי". הוא רכב למרגלות האלפים האוסטרליים, לאורך "החופים הכי יפים בעולם" בדרך לבריסביין ומשם ל"מדינה הכי יפה שיצא לי לראות בחיים שלי" – ניו זילנד. "היא הכי מותאמת למטיילים מכל הצורות וגם לרוכבים, לא אשכח את המפגש בין שני האוקיינוסים", הוא אומר, "אלה הרגעים שאתה רוכב עבורם".
כל שטח הוא מלון
58 יום, 3,000 קילומטרים. זהו? הצחקתם את ריבוי. החודש הוא יטוס לסרביה כדי לרכוב את מדינות הבלקן – מונטנגרו, קרואטיה, סלובניה, ומשם ימשיך ברכיבה לאיטליה וצרפת. בקיץ 2026 הוא מתכנן לטוס לאלסקה ולהתחיל ברכיבה דרומה עד לאושואיה בארגנטינה – העיר הכי דרומית בעולם. אחרי מסע שאמור להימשך כשנתיים, הוא ימשיך לאפריקה.
איך אתה מסתדר מבחינה תקציבית, הרי אתה לא עובד?
"אני לא משלם על לינה כי אני ישן באוהל או עושה 'גלישת ספות'. אוכל זה ההוצאה העיקרית שלי, ואני ניזון בעיקר מאוכל יבש – לחם, חמאת בוטנים, אגוזים, טונה. בערב אני משתדל לבשל לעצמי משהו חם, אורז או קוסקוס. מטיילים בניו זילנד, למשל, משלמים המון כסף לטייל ולי עלה כל הטיול שם 2,000 דולר ניו זילנדי שזה משהו כמו 1300 דולר".
ואיפה אתה באמת ישן?
"מבחינתי כל שטח שאני מגיע אליו הוא מלון. אגמים, יערות, פארקים, לפעמים אני ניגש לאנשים בשטח שלהם ושואל אם אני יכול לפתוח את האוהל עד הבוקר. ב-99% מהפעמים הם עונים בחיוב, ולרוב זה מסתיים בשיחה וארוחה משותפת. יש בתי קברות שיש בהם ברז מים, אז גם שם פתחתי כבר אוהל, מאחורי הקברים".
דיברת על עזרה שקיבלת בדרך, באיזו צורה?
"יש, אפליקציית warm shower שמיועדת רק לרוכבי אופניים ובה רוכבי אופניים מציעים מקלחות חמות לרוכבים אחרים. או ארגון HIT, של נוצרים מאמינים אוסטרלים שמארחים רק מטיילים ישראלים. אנשים מתים לעזור לך כשהם מגלים שאתה במסע כזה".
ואיך מסתדרים עם הלבד?
"יש הרבה לבד. למדתי להיות לבד, זה לא כל כך רע. לפעמים חסרה לי חברה אז אני מנסה לפגוש אנשים בדרך. מצד שני, גם זה קשה מנטלית כי אני מתחבר לאנשים ואז אחרי יום או יומיים שוב מוצא את עצמי לבד. יש הרבה נקודות שבר. גם ברמה הפיזית זה קשה, אבל מנטלית זה קשה הרבה יותר. המוח מנסה לשרוד ואנחנו עושים את הדברים האלה נגדו, אבל פשוט צריך להמשיך וכשהמשכתי איכשהו היקום תמיד נחלץ לעזרתי".
מה נותן לך כוח להמשיך בנקודות השבר האלה?
"בלילה כשאני פותח אוהל ורואה את שביל החלב, אני מרגיש עוצמה מטורפת. כשאתה באמצע שום מקום ומרגיש ממש חי. האנשים שאני פוגש בדרך נותנים לי כוח, וגם האפקט המדהים של חוסר הוודאות והפשטות שמקנים לי הרבה פרספקטיבה לחיים. כמו שאמרתי כבר, זה ממכר. מבחינתי זה החיים".
