את אנה פראנק פגשתי במחבוא שלה , בזמן מלחמת העולם השניה ,
איסר שלח אותי ,להחתים אותה מטעם עם עובד על היומן שהיא עבדה עליו במחבוא, אני תמיד אמרתי לאיסר , שאני לא עושה שואות , אבל האמת הסתקרנתי,
נסעתי לאמסטרדם בתקופה שהצבעונים פורחים אמרתי לעצמי שאם כבר, אז לפחות שוק פרחים אחד
אחרי שכתבתי גלויה לאיסר עם שם הקוד, הר הבית בידנו , חיפשתי את המחבוא של אנה , הסתכלתי ימינה ושמאל וחציתי את הכביש , לא הייתה הרבה תנועה, אבל לסוכנת כמוני להידרס על ידי אופניים של ילד מההיטלר יוט היה באמת משפיל
אחרי שמצאתי את המחבוא , הוצאתי מהתיק את החוזה וגם הבאתי להם קצת קרמבואים , חומוס וליקר סברה , אבל גם הם אמרו שיש להם גבול , וזה לא ליקר , זה פיפי מעוצב,
אז ישבתי עם אנה לבד , בקיטון שלה , ראיתי את היומן המקורי על השולחן , חשבתי לעצמי שיכולתי לעשות ממנו הון , אבל אני לא כזאת , אני מעדיפה שעם עובד ינצל אותה , והשארתי לה לחתום על המסמכים ,
כשהיא שאלה מה זה, אמרתי לה יום אחד ילדות בכל העולם יקראו את היומן שלך , אבל זה פרטי היא אמרה , אמרתי לה אל תדאגי , כשיקראו אותו זה כבר לא יביך אותך , ליטפתי את ראשה, ויצאתי מהמחבוא ,
רק בשביל להפליג לארץ באוניה שקראו לה מרמרה , כן דרך תורכיה עם חניה בעזה, אבל אני סוכנת הייתי צריכה קאבר, ולחייל הבלונדני שנקרא עוז בפי חבריו , אני מצטערת אם משכתי לך בבצים , לא היה לי במה לתפוס
כשהגעתי לארץ , נכנסתי עם המסמכים למוסד, הבאתי לאיסר וביקשתי שיסביר לי למה עבדתי בשביל עם עובד , אבל אז המושג הון שילטון לא היה מוכר והוא פתר אותי בלאה רבין אמרה
אבל שתדע איסר אמרתי לו
אני לא עושה שואות יותר
