שלושה חודשים חלפו מיום שצורי ברזילאי, בעלי חברת ההובלות ״יונייטד מוברס״, פגש והעסיק את בן ביטון. היו אלה תשעים ימי לימוד אינטנסיבי של עולם עסקים חדש, שבן לא היה מודע כלל לקיומו, עד שנחשף אליו. העבודה בתפקיד ההלפר, לצידו של שרגא טל, הפורמן מספר שתיים בחברה, היתה עבורו מחנה האימונים הטוב ביותר שיכל לשאוף אליו. משרגא למד את רזי עסקי ההובלות אינסייד אאוט, וכשצורי ברזילאי הציע לבן לקחת את מקומו של שלום סודרי, פורמן שהיה יחסית חדש בחברה, ופוטר, ביטון מיד נענה בחיוב להצעה. בליבו ידע שימית הפעילה את כובד משקלה לקדם אותו מהר ככל האפשר, ובזכותה זכה במשרת הפורמן שהתפנתה.
בערב יום ראשון הוא הגיע למשרד החברה, שהיה ממוקם באיזור מסחרי של העיר סאן וואלי. צורי ברזילאי הגיע מספר דקות אחריו, ושלושה עובדים מקסיקאים קבועים כבר המתינו שם. במשרד הפנימי, ימית כבר טרחה על הניירת והכנת מסלול הנסיעה. ברזילאי היה ידוע ברצינותו וקפדנותו וגם באותו הערב מיעט לדבר. הוא ישב לצידה של ימית ובחן את התנהלות הדברים, וכשהכל היה מוכן ליציאה, קרא לביטון לגשת אליו. בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, הבהיר לו כי הוא מצפה ממנו למצויינות ואחריות, קפדנות והיצמדות ללוח הזמנים שהמשרד הכין עבורו. ״זה רק נסיון״, ציין ברזילאי ותקע מבט חודר בעיניו של הפורמן החדש, ״בלי פלטות, מבין?״, הדגיש בסלנג ישראלי שלא השאיר מקום להסברים נוספים. ״לגמרי מבין״, אישר ביטון את הדברים, אסף את הניירת, הגניב מבט לימית, ויצא את המשרד.
שלושת ההלפרים כבר חיכו לו במשאית. אמנם לא הייתה זו הפעם הראשונה שבן נהג את המשאית, אולם הייתה זו בהחלט הפעם הראשונה שהאחריות על ההובלה כולה היה מונחת על כתפיו. שעה לתוך הדרך, בכביש חמש צפון, המשעמם לדעתו, השעינו שלושת ההלפרים את ראשם לאחור ונימנמו. בן, שעשה שעות רבות במשאית הזו, ידע שהרדיו לא עבד, לכן שריין לעצמו מוזיקה לשעות הנהיגה הארוכות. כשהבחין שהפועלים נרדמו, הפעיל את נגן השירים באייפון שלו, והניח למחשבותיו להפליג הרחק משם. נדמה היה לו ששירי האהבה שהתנגנו בחלל המשאית נכתבו במיוחד בשבילו. געגועים למילאן הציפו אותו וליבו נחמץ. בפעם המאה שיחזר את השיחה האחרונה שלהם, את משפטי הפרידה, הדמעות שלה, הקרירות שלו, התחינה שלה והסירוב שלו. מבלי מישים קפץ את אגרופו והכה בעוצמה בהגה המשאית, פוגע בכפתור הצפצפה, שהיה במילא מקולקל וכעת גם נדחס פנימה ונתקע כך. אילו רק נתן לה אפשרות הוגנת להסביר את עצמה אולי היו מתגברים על המשבר. אולי אפילו הייתה באה איתו למדינה הזרה. אם יכל היה תולש מעצמו את האגו שלו, אבל בתוכו הרגיש שכבר מאוחר מדי. שירו של מוש בן ארי, ״דרך״, התנגן מהאייפון שלו, וכל מילה שהושרה הציתה את דמיונו וחילחלה עמוק לחדרי ליבו. בן שר את השיר בקול רם מזדהה עם כל מלה, ״גם אני נוסע כעת, ואל הדרך מתמכר, והכביש אינו נגמר, ברדיו שוקע, זוהי דרך הבריחה, והשפתיים שלי לוחשות-אלייך. אם רק היית פה לצידי לחזק את חולשתי הייתי נרגע״.
אולם ביטון לא נרגע, וגופו הקפוץ הכעיס אותו. בדרכו, מחלף רדף מחלף ולאחר כשבע שעות נהיגה רצופות הגיע ליציאה האחרונה לפני היעד שלו. השעה הייתה שש בבוקר, יום שני. ביטון עצר את המשאית בתחנת הדלק הקרובה ביותר ליעד ההובלה הראשון. לאחר שמתח את שרירי גופו הקפוצים, נכנס לשירותים הציבוריים, התפנה וריענן את עצמו. כשסיים לתדלק קנה לעצמו קפה ומאפה, טיפס לתא הנהג, התניע ונסע ללקוחה הראשונה ברשימה שלו.
ברוק רוברטסון, יפהפיה בלונדינית עטופה בחלוק משי לבן, פתחה את הדלת לרווחה, לאחר שלוש נקישות בלבד. ״נעים מאד, אני בן, מחברת ההובלות יונייטד מוברס, הצוות ואני מוכנים להעמסה״, חייך בדוברו, והרגיש את הסומק מציף את לחייו. ״כנסו בבקשה״, חייכה לעומתו כמודעת לחוסר הנוחות שלו. ביד אחת אחזה בחלוקה ובשניה סגרה את דלת הכניסה. ״ברשותך אחליף ואצא מיד, אתם יכולים להתחיל עם הסלון״, הצביעה על הספה, הסתובבה ונעלמה. שלושת ההלפרים של בן נכנסו לדירה. הם הביאו איתם את ציוד האריזה הקבוע וניגשו להעמיס את הרהיטים שבסלון. בן נפנה לסיבוב מהיר בדירה. הוא עשה הערכת מחיר מהירה וחיכה לברוק שתצא אליו למשא ומתן על הכפלת המחיר שהכין לה.
לבושה בחולצה צמודה מעל חצאית מיני קצרצרה ומגפי בוקרים לרגליה יצאה אליו. נינוח מעט יותר חייך אליה, פתח בדברי הסבר על עלויות ההובלה וביקש לראות את יתר הדירה. בחדר השינה שלה הבחין במוט ריקודים שהיה מקובע לתקרה ולריצפה. ברוק הבחינה במבטו המסוקרן. היא חייכה והסבירה לו שהיא סטונטית שעובדת בבר למחייתה. ״אפשר לראות הדגמה?״, פלט בן את המשפט המפליל, ונבהל בעצמו מעצמו. ללא שהיות מיותרות, ברוק קפצה ותלתה את עצמה הפוכה על המוט. סומק מביך שב והציף את לחייו, והיא נינוחה כבר קפצה ועמדה מולו נצמדת קרוב מדי. ״יפה מאד״, הוא פלט מבריח את מבטו אל המחברת שאחז בידיו. ברוק פרצה בצחוק מתגלגל. ״אתה נבוך״, אמרה, וקרבה אליו עוד יותר. ״לא, לא נבוך, רק צריך להספיק לארוז את הבית שלך, שיגיע ליעדו בזמן המוסכם״. ״אתה ממהר?״, שאלה תוך שהיא מתגרה בו. ״יש לי משרד לדווח לו, צוות עובדים שמחכה להוראות, את יודעת, לחץ של עבודה״, חייך ויישר מבט. ״מבינה לגמרי, זה סיפור חיי. אז על מה רצית לדבר איתי?״, שאלה והתרחקה ממנו מעט. ״ישנם חיובים שדורשים את האישור שלך בטרם אמשיך בהעמסה״, הסביר והצביע על הדפדפן שבידו. ״מבינה״, ענתה ברוק, קראה את הסעיפים הנוספים וחתמה על החוזה. אחר נפנתה ויצאה להכין לעצמה קפה במטבח, בטרם יארזו את הכלים החשמליים משם.
מבלי לבזבז זמן נוסף ובתחושת הקלה רבה, נפנה בן וחילק הוראות להלפרים שלו בספרדית שבורה. ״מאיפה אתה?״, שאלה ברוק והגישה לו כוס קפה, מבלי ששאלה אם רצה. ״אני ישראלי במקור״, ירה נמנע מלפגוש בעיניה המשועשעות. ״או, אז היית בצבא?״, שאלה, ״כן״, ענה, ומצא עצמו נסחף איתה לשיחה על חייה וחייו. היא סיפרה לו שאמא שלה נוצריה אבל אבא שלה יהודי, לכן היא מתמצאת באורחות החיים בישראל. גם על לימודי האוניברסיטה שלה, סיפרה, ועל התואר הראשון שלה בהיסטוריה של המזרח- התיכון. עוד סיפרה לו, שהיא עוברת דירה משום שהתקבלה לעבודה מאתגרת במשרד ההגירה בעיר סקרמנטו, שנמצאת במרחק של כשעה ממקום מגוריה הנוכחיים. מדי פעם נאלץ בן להפסיק את שיחתם כדי לזרז את העובדים, ובסך הכל שלוש שעות תמימות חלפו בטרם נארזה הדירה כולה, וננעלה.
שלושת הפועלים והפורמן שלהם טיפסו לתא הקידמי של המשאית והמשיכו ליעד הבא. הדירה שברוק עברה אליה הייתה בקומת קרקע בבניין פינתי, ברחוב ללא מוצא. כשהגיעו לשם רוברטסון כבר חיכתה להם עם דלת הכניסה פתוחה לרווחה. רביעיית המובילים לא בזבזה זמן, ופירוק המטען התנהל בסדר מדוייק. בתום כשעתי שעות עבודה, חסוס, הפועל המקסיקאי, הודיע לביטון כי הם סיימו ומוכנים לתזוזה.
״תמתינו לי במשאית עד שאסיים פה את עבודת הניירת איתה״, הורה להם ביטון, ופנה לדבר עם הלקוחה. ״תודה שבחרת בחברה שלנו לבצע את העבודה שלך, אני מקווה שתמליצי עלינו לחברייך ולמשפחתך״, הודה באלגנטיות לברוק. וניגש ללחוץ את ידה, אולם היא הפתיעה אותו ופרשה את זרועותיה לעומתו לחיבוק דוב גדול, ומשנענה, הפתיעה אותו והצמידה את גופה החם לשלו.
כדקה רעועה חלפה בטרם ביטון ניסה לשחרר עצמו בעדינות מאחיזתה, והיא, ללא גינונים הצמידה את שפתיה לשפתיו. בן ביטון קפא תחתיו, והיא בטוחה בעצמה העבירה את אצבעותיה בשערות ראשו, נישקה את צווארו ודחפה אותו כחמש צעדים אחורה עד שנתקל בספה, והתיישב עליה באחת. ״אני חייב להפסיק את זה״, הרהר לעצמו, ״אני עוד אסתבך בגלל איזה זיון לא רצוי״, נבהל. מילות האזהרה של ברזילאי הידהדו בראשו, ״כלל ראשון לכל העובדים, בשום מקרה ולא משנה מה יהיו הנסיבות, אסור לעשות את הלקוחות״.
הוא דחף אותה אחורה קלות, אולם היא זריזה ממנו, כבר שלפה את החזיה שלה, ודחפה פיטמה זקורה לפיו שנפער בתאווה. היא פרסה רגליה והתיישבה עליו, פורמת את חולצתו מעליו. הריח שנדף מגופה סיחרר אותו, והמעצורים ששיתקו אותו נפרצו ללא דרך חזרה. בתאוות בשרים, ומתוך געגועים למילאן, הוריד מעליו את הדגמ״ח שלו, אחז במותניה הצרים, וכיוון את נרתיקה המזמין אל הפין הדרוך שלו. חום גופה הציף את אברו ותנועות גופה חישמלו אותו. בן, אגרסיבי ובלתי מתחשב, הניע אותה קדימה ואחורה בקצב מוגבר, תוך שלשונו מלקקת את שלה. [ֿברוק נענתה לכיבוש הרעב שלו והניחה לגופה להנות מתאוות המשגל שרצתה בו מרגע שפגשה אותו. ״קח אותי עכשיו״, היא לחשה, והוא שניסה לשלוט בתשוקתו, הצמיד אותה לחיקו בעוצמה גוברת חזק ככל שיכל.
בלהט תשוקתו הניח לגופו להתרוקן ממשאו, מבדידות שליוותה אותו, מגעגועים שצרבו את נפשו, ממלחמות הישרדות יומיומיות, מזכרונות רחוקים, מתאוות של מעשים אסורים. נסער מאונו שגאה בקירבו חיבק אותה, הניח את ראשו על שדה ודמיין שמילאן יושבת שם עליו, ושניהם יחד, איתנים, נלחמים בכל העולם. שעה קלה אחר-כך, הוא נישק את ברוק רוברטסון ממקום של חיבה והערכה, אסף את עצמו ונפנה עייף להובלה הבאה.
המשך בשבוע הבא…
