אודליה הלוי קוטפת הרבה זרי פרחים לכבוד חג השבועות * בתוך הטנא שלה כבר נאספו המון תוכניות ופרסומות לטלוויזיה האמריקאית * סלינו על כתפינו והיא הביאה את הביכורים… * חשיפה נאה
בקפה היה חמים וקצת צפוף, אך זו רק אטמוספירה סוביקטיבית. גיליתי שאודליה הגיעה בגפה ובדקות הראשונות היתה כמובן מבוכה באויר, אבל חיש קל נטלתי את הפיקוד והחלטתי לחקור אותה, דבר שישבור את פתיתי השלג המרחפים מעלינו כמו נוצות של ברבור.
מאיפה את בישראל?
"נולדתי וגדלתי בארץ בראש העין. בת להורים צברים, שגדלו בארץ. יש לי אח גדול. תומר, עינב איות קטנה ממני בשלוש שנים, אחר כך אביה הקטנה מעינב בארבע שנים, אחרי זה נתנאל, והצימוק בסוף, אריאל".
איך היה לגדול בכפר התימני הגדול בארץ?
"נכון שראש העין זה סוג מסוים של אנשים; גדלתי איתם אבל אף פעם לא הרגשתי חלק מהם.לא מצאתי את עצמי. אני באה ממשפחה דתית. גדלתי בבית שכפו עליי להיות מישהי שאני לא מגיל מאוד צעיר, אם זה בית הספר הדתי עם דוסים וחצאיות ארוכות וגרביים באמצע הקיץ ובחום, בנים לחוד ובנות לחוד וללמוד עם אנשים שאין להם אפילו טלוויזיה בבית ולא יודעים על העולם כלום. לא הרגשתי שייכת למקום הזה, הייתי ילדה מורדת, רציתי לפרוץ חומות, להראות לעולם שאני יותר טובה מזה".
איזו מין נערה היית?
" הייתי עקשנית מאוד. עשיתי מה שרציתי מבלי להתחשב ברגשות של אף אחד. בסוף גם תמיד קיבלתי את מה שרציתי. לא שימשתי דוגמא טובה לאחיותיי הקטנות. אמא ואבא כבר לא יכלו לשלוט בי, ואני הרגשתי שסוף כל סוף יש לי אוויר… לפני שנתיים נסעתי לביקור בארץ, זאת היתה הפעם הראשונה בארבע שנים, כשנכנסתי הביתה עלו בי רגשות אשמה שלא ידעתי איך להתמודד איתם, כנראה שלכל דבר יש מחיר.
"החדר שלי היה למעלה והחדר של ההורים שלי למטה. אז פשוט הייתי בורחת מהמרפסת, מחכה עד שתיים עשרה בלילה הייתי יודעת שהם ישנים, יורדת למטה בשקט ומוודאת שהשטח פנוי וקופצת לי מהפרגולה ישר למטה ואני חופשייה עד חמש בבוקר, יכולה לעשות מה שאני רוצה עם חברים שלי.
"אבל בסה'"כ הייתי ילדה מאוד טובה. בארץ במיוחד, חבר ראשון היה לי בגיל שש עשרה, היה לי חבר בגיל מאוחר, בגלל שתמיד פחדתי ואף פעם לא למדתי עם בנים ואפילו לא איך לדבר עם בנים, אם הייתי מסתכלת לבחורה בעיניים הייתי מתביישת כי הייתי כל כך חסרת ביטחון ואם הייתי מסתכלת לגבר בעיניים הייתי נמסה.
" זאת היתה התקופה הכי טובה. הייתי ילדה היפית כזאת, עם שיער ארוך ומתולתל, לובשת שמלות. מצד שני תמיד רוצה לרצות את כולם…יש בי טבע להיצמד לאנשים שגורמים לי להרגיש קטנה. יש בי סוג של משיכה לאנשים ששולטים בי כי אני רוצה כאילו להוכיח שאני כן טובה ואני רוצה שהאנשים האלה יקבלו אותי, אולי בגלל העבר שלי כנערת הכפר. אבל למרות הנחיתות אני פשוט מנסה לתקן אנשים. אני חושבת שכל אחד צריך להיות מודע למה שהוא יכול לעשות ולמה שהוא לא יכול לעשות".
היום שאת בוגרת יותר וגרה בארץ אחרת, מה השתנה אצלך?
" התחלתי ללמוד משחק באל.איי עם איונה צ'בק שעובדת עם שחקנים גדולים כמו שרליז תרון, בראד פיט וג'סיקה ביל. זה יותר משיעורי משחק, זאת התראפיה הכי טובה שהיתה לי,. אנחנו מדברים על הכל במטרה להעשיר את הדמות בהיסטוריה מהחיים האישיים של השחקן ובכך ליצור דמות מעניינת. אז פתאום נפלו לי מלא אסימונים והיא הוציאה ממני דברים שבכלל לא חשבתי שיש לי.
"לטכניקה שלה יש שתיים עשרה שלבים, של מה לעשות ואיך בדיוק לעשות ויש כל מיני שיטות להביא את עצמך למצב הזה ואם אתה צריך להעלות רגשות ממקום של ילד, אם אני צריכה להעלות רגשות כילדה בת שש עשרה אז הדרך לקחת את עצמי לשם זה פשוט לעשות 'יומן רגשות' ולרשום את כל מה שאני מרגישה ואז אתה אוטומטית נמצא במקום הזה וזה כל מיני שיטות גאוניות כאלה שהיא הציעה".
איך את משתמשת ביום-יום במה שלמדת?
"אני חושבת שאני יותר פתוחה, אבל יש עוד מקום לשיפור. אני מכירה את עצמי יותר טוב. פחות שופטת את עצמי את הסביבה. למדתי שחייבים לדבר על דברים ולשים את הקלפים על השולחן. אם לא תוציא את זה אז עוד עשרים שנה אתה תהפוך לבן אדם הזה שאתה כל כך לא רוצה להיות.
מה גרם לך לעזוב את ראש העין ולהגיע ללוס אנג'לס?
"הגעתי לפה בגיל תשע עשרה וחצי. לא יצא לי לעשות בארץ שום דבר, חוץ מתמיד להיות השחקנית הראשית בהצגות בית ספר ולארגן את ההצגות של בית הספר. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה בת שלוש והייתי לוקחת עם הבת דודה שלי ורד והיינו עושים הופעה לכל הדודים. דודה שלי תמיד הייתה אומרת: 'אז מה את הולכת להיות שחקנית דתייה?' כי באתי מבית דתי ואני זוכרת, אני לא אשכח את זה, הייתי בת ארבע ואני זוכרת את זה עד היום ואני חשבתי: 'לא, מה נראה לך?"'
"זה מה שהחזיק אותי וזה מה שעדיין מחזיק אותי. אנשים תמיד אומרים: 'עזבי אותך, לכי למצוא בעל ותתחתני…' הם לא מבינים את התשוקה שלי למשהו אחר, אני מרגישה שצריך לוותר על משהו שאתה טוב בו כדי להיות מרוכז במשהו אחר.
"אני זוכרת כשהייתי בשירות לאומי והייתי מזכירה של פרופסור זליבובסקי שהוא מאוד גדול בארץ והוא החליט שהמזכירה שלו כבר מזדקנת והוא הציע לי להיות המזכירה האישית שלו ולבוא איתו לחו"ל, לפגישות מטורפות של פרופסורים. הייתי ילדה בת 19. מי מקבל כזאת הצעה בגיל תשע עשרה? ואני אמרתי לו: 'לא, אני הולכת להיות שחקנית'. הבת שלו, שרון, שהיא שחקנית מפורסמת בארץ, ידעה על התשוקה שלי,אבל הוא אמר לי: 'אם אין לך אבא עשיר, אל תלכי להיות שחקנית, את לא תצליחי'. ואני זוכרת שאמרתי לו: 'אתה תראה שכן'".
"הגעתי הנה לפני ארבע שנים. לפניכן עשיתי שירות לאומי שנה לבנות דתיות. הייתי בבית החולים בלינסון, הייתי המזכירה של הפרופסור. עוד בתיכון חיפשתית באינטרנט בתי ספר למשחק בארץ, ותמיד אמרתי שאני אלך ואלמד שלוש שנים. אבל בסוף החלטתי לבוא קודם לארה"ב, לעשות כסף ולחסוך ולחזור לארץ וללמוד משחק בארץ. אז החלטתי לבוא לבקר בלוס אנג'לס. תמיד היה לי את התשוקה הזאת להוליווד, ולראות את הוליווד, אז הגעתי הנה והתאהבתי במקום. החלטתי שאני נשארת פה ואני לומדת פה.
"היום אני לא יודעת מי אני כבר… בארץ אני יותר מידי אמריקאית. שתי רגליים פה והלב שם. פה אתה לא מרגיש מאה אחוז שייך וגם בארץ לא מרגיש מאה אחוז שייך, גם כשזה הבית שלך. פתאום אני מגלה שכולם פה שחקנים ויש כל כך הרבה בתי ספר ויש לי כל כך הרבה הזדמנויות פה, שבארץ אני לא חושבת שיהיו לי. כי פה אני שונה, ופה אני מיוחדת, כל הדברים האלה שלא ידעתי בדיוק, לפעמים זה לא עובד ככה, אבל סיקרן אותי מאוד להישאר פה, אז נסעתי לארץ וחזרתי ללוס אנג'לס, התחלתי לעבוד בתור מלצרית.
"צריך לעשות הרבה מאוד אודישנים ואז אתה מקבל הכרה, כבר מכירים אותך ורואים אותך פעמיים, שלוש וארבע ואז מתחילים לסמוך עליך. פעם ראשונה שרואים אותך, לא ממש סומכים עליך, פעם שנייה אתה צריך גם להוכיח את עצמך. צריך שיהיה לך את כל 'החבילה'. להיות בזמן הנכון במקום הנכון, להכיר את האנשים הנכונים, צריך לעבוד נורא נורא קשה, אין ספק שזה פשוט התמדה ולא להתייאש, ופשוט לצאת לאודישנים כל הזמן עד שמקבלים את התפקיד.
"יש את הבמאי שהוא זה שבדרך כלל ידריך אותך, את איש המצלמה, את המפיק את כל האנשים החשובים ואז אחרי שאתה עובר את הכל אתה עובר למפיק, והמפיקים זה אולי שלושה אנשים. זה לא החלטה של אדם אחד. אז זה מאוד חשוב להכיר את האנשים הנכונים ולשמור איתם על יחסים טובים ולא לגלוש ליחסים אינטימיים".
בתקופה הקצרצרה כאן הספקת להתאקלם וגם להתקדם מקצועית?
"מיד שהגעתי לאל איי ,חברה טובה שהיתה כבר בעינינים, סידרה לי אודישן.לא ידעתי איך להתמודד עם זה מקצועית ונפשית. הם חיפשו שחקנית שתגלם טרוריסטית חסרת ביטחון. שם הסרט היה "סנונימיטי". הלבישו אותי בגאלבייה ונתנו לי כמה שורות לקרוא. מרוב חוסר ביטחון והתרגשות נתתי להם בדיוק מה שרצו והתקבלתי. מאז זרמו מים רבים וקיבלתי תפקידים. היתה תקופה שעשיתי הרבה אודישנים ללא תגובה. היום כבר השתפרתי ועל כל חמישה אודישנים אני מקבלת תפקיד אחד. הסוכן שלי שולח אותי לתפקידים שנראים לו מתאימים ולאחרונה קיבלתי הרבה הצעות בתחום הדוגמנות.
"עשיתי כמה קמפיינים ופרסומות עבור יצרנית הספורט הענקית 'נייקי' שם שיחקתי 'צ'יר לידרית' במשחק של ה 'אנ. בי. איי.' יחד עם כמה שחקנים מאוד מפורסמים כמו כריס פול, הכוכב של הקליפרס. במשחק הסופרבול האחרון הזמין אותי סטינג הזמר לצפות במשחק יחד עם כל משפחתו. בהפסקה הוקרנה הפרסומת של 'באדווייזר' בה השתתפתי וכל המשפחה זיהתה אותי ופרצה בתשואות חן.
"לאחר מכן שיחקתי דמות של רוקיסטית בפרסומת טלויזיה של אירגון למניעת תאונות דרכים ודיגמנתי קולקצית דברי חורף במגזין הספורט 'ג'ן ספורט'. בשנה שעברה לוהקתי לסרט אינדיפנדנט בשם 'BEFORE YOUR EYES' בתור השחקנית הראשית. השתתפתי גם בפרסומת לOLD NAVY' עם הזמר ג'סטין גוריני מאמריקן איידול.
"ואפשר לראות אותי היום על המרקעים בפרסומת מדליקה על מכוניות השברולט החדשות יחד עם זמר מפורסם אחר, תיאופילוס לונדון. גם השתתפתי בפרסומות לבירה קורונה ולדייב אנד באסטר. לאחרונה הצטלמתי למגזין אופנה גרמני שצולם עלידי הצלם הנודע גבריאל ליאונה.".
"הם קוראים לי 'רוסאריו דואסון' הצעירה", היא מוסיפה בחן, "שזה קופמלימנט אדיר ואני מקווה שאוכל להיכנס לנעליה ביום מן הימים עם תוספת תבלין תימני ישראלי מראש העין". אודליה התמקמקה בעדינות בתור 'טייפקאסט' של נערה לטינית ועלכן היא משקיעה מאמץ רציני ללמוד ספרדית שיתאים לה לגילום דמויות ספרדיות.
לקראת סוף הראיון הסלולרי של אודליה מצלצל. מבקשים אותה להגיע מיד לסט לכמה צילומים. היא מבקשת את סליחתי שהיא חייבת לנטוש באמצע הקפה. אני קופץ על ההזדמנות ומבקש ללוות אותה לצילומים. אנחנו נוסעים לחנות ה'טארגט' הגדולה בוואן נייס. החנות סגורה לרגל הצילומים. מיד בכניסה מקדמים אותנו עשרים מלבישות מאפרות וכל מיני אנטוראג'. הן חוטפות את אודליה ואחרי רבע שעה יוצאת מחדר האיפור יפיפיה שחומה לבושת אופנה אחרונה א-לה טראגי'. היא משוטטת בחנות, אישה אופנתית עכשוית, מודדת כל מיני חליפות, המצלמה שועטת אחריה. הבמאי צועק הוראות. הכל מתקתק כמו שעון שוויצרי.
פתאום אני שומע את אודליה צועקת בעברית לבמאי "יאללה יקירי, אין לנו את כל היום, תן גז". עמוס הבמאי מצטנף בהכנעה וממלמל משהו מתחת לשפם, משהו שנשמע לי כמו: "מה עברתי לאמריקה? לקבל הוראות מבחורה ישראלית ועוד תימניה מראש העין?"
