יפה מזרחי
אלה שליו שקדה במטבחה על הכנות אחרונות לארוחת השבת. בדיקה מהירה של שעון הקיר הכניסה אותה ללחץ מוגבר. לרשותה עמדה שעה אחת בלבד ועליה להספיק לקצוץ ולתבל לארגן שולחן ולהתכונן. היא נזכרה שלא הספיקה לקנות חלה וקיוותה שתשיג את מוטי בדרכו הבייתה לפני שיהיה מאוחר. בצלצול הטלפון השלישי הוא ענה, והיא שהזמן דחק בה, ירתה צרור תזכורות לאפרכסת הטלפון, “והכי חשוב חלה, ותוך כמה זמן תהיה כאן?“, ביררה בשעה שפרסה מפת שולחן לבנה וספרה מקומות ישיבה. “חצי שעה גג“, הבטיח לה, מניח את דעתה.
לקראת השעה שמונה בערב, בית הגסט האוס השכור שלהם, שהיה ממוקם באיזור הדרומי של העיר טרזנה, המה. האורחים הגיעו בזה אחר זה. כל מוזמן שנכנס נשא עימו דבר מה לארוחת השבת. שני הראשונים הביאו בקבוקיי יין אחד אדום ושני לבן. הג'ינג'ית הביאה תבנית עטופה, והגבוה הביא עוגה. מוטי שמח לבב, הקפיד להציג את בן בפני כולם. ידיים נלחצו בחביבות, וכוסות יין הושקו. אלה נראתה רעננה ונינוחה והעבירה בין האורחים מגש של ענבים נעוצים בדוקרנים צבעוניים.
בין לחיצת-יד לחיוך, הקפיד בן לשנן בראשו את שמות האורחים שזה הוצגו בפניו. נעזר בדמיונו כדי לזכור ולחבר מראה חיצוני לשם הוא בחן את זיכרונו. את הגבוה מכולם סימן מייד, "תומר, השם הזה מתאים לו, קל לזכור". לידו על הספה התרווח כחול עיניים נאה, “זה ג'קי“, נזכר כמעט מיד בן בשמו, "דומה למייק ג‘אגר, לא בעיה לזכור אותו ײ. עיניו תרו ונחתו על הבחור שנשען על ידית הספה. בן חיכך, מנסה להיזכר, ײאיך ברח לי מהראש דווקא שמו של שודד-הים הזה?ײ. מתעקש להזכר בחן אותו בקפידה, מחפש רמיזה לשמו. תחילה הוא בחן את עגילי החישוק שעל אוזניו, אחר את חולצת הפסים ונעלי הספורט הכחולות, אולם כלום מאלה לא עורר בזכרונו את שם הכינוי שמוטי קרא בו שהציג אותם זה בפני זה. נרגז על בוגדנות זכרונו, שב ונדד במבטו ושמח שאת שמו של זיו זכר כמעט מייד, הייתה לו צדודית שהזכירה את זו של זיו גפני מהיחידה. גם את שמה של זו שישבה לידו זכר כמעט מיד, “שקד" הוא סינן, "הג'ינג'ית הזו מתאימה להיות המשק"ית של יחידת השקד שלי“, הרהר בסיפוק. “בכללי תמונת מצב לא רעה, אמנם חסרות פה עוד כוסיות בנוף, אבל בסך-הכל החברה פה זורמים“, הניח עליו בן את דעתו, ושב לתור בעיניו את הסלון הקטן.
אלה מחוייכת התנצלה על העיכוב ושאלה את כולם אם הם רוצם להתחיל בקידוש או לחכות עוד חמש דקות, משוכנעת שזה סך כל הזמן שדרוש לימית להגיע לשם. שקד סיפרה בדיחה גסה וגל צחוק התמזג בנקישות דלת נמרצות. ידית כניסה חרקה וראש בלונדיני השתרבב פנימה. מחוייכת אולם מעט נבוכה הכניסה איתה לבית את יתר אברי גופה. "ימית“, נפנתה חברתה לקבל אותה, “כנסי מחכים לך“. חיננית היא הגישה לאלה מגש קינוחים קטן, ולאחר התנצלות מהירה על שאיחרה, ניגשה לכולם ולחצה יד וברכה לשבת- שלום את החבורה הצעירה. כשהגיעה לבן הצביעה עליו ואמרה: “אתה החבר של מוטי שכבר חודש מדברים עליו?“. "מודה באשמה“, חייך בן מרוצה, ועטף את כף ידה הרכה בכף ידו הגדולה.
"יופי אז עכשיו שכולם מכירים את כולם אפשר סוף סוף להתחיל?" שאל הצעיר ענוד עגילי החישוק, זה שבן לא זכר את שמו. אלה משועשעת הדגישה את שמו ופקדה “כולנו אחריך לשולחן , חירות“. בן, שמן הסתם כבר תפס את מקומו בשולחן ליד ימית, תהה אם חירות זהו שמו הראשון או שם משפחתו של הבחור שעשה עליו רושם של טיפוס מעט יהיר. על שולחן מתקפל הוגשו שלושה תבשילים מהבילים ועל שולחן האוכל היו מונחים עטופים סלטים שנראה שניקנו מוכנים. בתום קידוש מקוצר נבצעה החלה ומהומה מילאה את הבית הקטן, פיות עמוסי מזון פיטפטו. בשלב מסויים של השיחה נכח בן שהוא עצמו נושא הדיון בשולחן השבת. שקד ואלה טענו שהוא צריך לחכות קצת כי עדיף להתחתן מאהבה, תומר לעומתן טען שרק מעשיות מובילה להצלחה, והתמהמהות עלולה לעלות לבן בכך שרשיון הנהיגה שלו יפקע, ואז זה כבר יהיה סיבוך מיותר. ג'קי אף הוא תמך בדיעה שנישואין למטרת הגירה זה פשוט מהלך בלתי נמנע, והוסיף שצריך כמובן גם הכנסה יציבה לממן את החתונה המפוברקת. מוטי ציין לעומתם שעוד מוקדם להכנס לדיון הזה עכשיו, וגם המזל הוא שחקן ראשי בכל העניין. דיעות רבות מלאו את חלל החדר, משפטים והמלצות של מה עדיף, ואצל מי לא כדאי לעבוד. "מעביד נצלן או לא , זה לא משנה", קצף חירות על דברי זיו, "אל תהיה גיבור, לך יש עבודה מסודרת אצל הדוד העשיר שלך. זו לא חוכמה, נראה אותך בלי העזרה של המשפחה שלך". תומר אף הוא התערב תוך שהוא מצדד בדברי חירות, מדגיש את חוסר האונים שלו בעבודתו שלו. מלבד ימית שדיעותיה הקבילו לדעות הגברים, ניגדו דיעותיהן של יתר הבנות את אלו של הבנים. השיחה התלהטה עוד יותר כשאלה העלתה את עניין המחיר האישי שכל אחד מהם משלם בעבור הגשמת החלום האמריקאי שלו. חירות הלהיט את הדיון מחדש כשהצהיר שלוס-אנג’לס זה בסך הכל מחנה עבודה, ושתכלס משעמם בעיר הזו ואין על תל-אביב בלילות. ג'קי, ששתק רוב הזמן והעדיף להשקיע את מירצו במילוי חוזר ונשנה של הצלחת שלו, התפרץ כמו אריה שואג ושצף; “בחיים הכל עניין של מציאות, איש איש והענין הפרטי שלו, מה כל החפירות“. אלה אף היא רתחה, ירקה אש כלפיו, “כולנו פה מרצון ומתוך בחירה, זה נכון. יש לאנשים פה מטרות וכמו כל דבר בחיים לכל מטבע יש שני צדדים, וגם מחיר שצריך לשלםײ.
ײאנשים, כולכם צודקים, אבל הגיע השעה לתת לקיציץ לדבר, אז קדימה בואו נעזור לבנות לאסוף ויללה לסלון, ארץ נהדרת מתחילהײ. בן שדבריו של מוטי קטעו את חוט המחשבה שלו, שוב מצא את עצמו משווה, והפעם את השבת הראשונה שלו באמריקה לזו שאצל סבתא אתי בביתה שבאילת.
ײמשוגעים פה האנשיםײ, חייכה ימית אל בן בשעה שאספה צלחות מהשולחן. “איך מוצאת חן בעיניך העיר הזו?“, שאלה אותו מתעלמת מההמולה שהתנהלה סביבם. “אני לגמרי אוהב פהײ, חייך אליה בן, ײהכל עושה לי את זה, המכוניות, השפע, כל הטוב שיש למקום הזה להציע משלהב אותי. אני לא בנאדם גרידי או משהו כזה, רק שיש משהו במקום הזה שלא נותן מנוח, עושר אין סופי שמגרה לי את התאבון. למרות כל הדברים שנאמרו פה הערב אני משוכנע שאתקדם פה במהירות של מטאור. פשוט מכיר את עצמי ויודע למה אני מסוגל. כבשתי בחיי יעדים רבים, תרתי משמע, אם תרצי" , חייך מתהדר, ײאם לדייק כבר סימנתי לי למטרה את אחת הווילות פה בשכונה“, אמר כממתיק סוד באוזנה. “גדול, כמה זמן לא שמעתי את המילה וילה“, ציחקקה ימית, ולפני שהספיקה להוסיף הגה נוסף, חירות הקדים אותה. “לא להתערב בשיחה שלכם או משהו כזה“, פלט בפה גדוש בתותי שדה, “אבל אתה חביבי שים את הדברים בפרופורציה, אם אתה מבין.למה אני מתכוון". בן מופתע מחוצפתו של שודד-הים, התאפק בקושי שלא להגיד לו את מה שעבר בראשו באותו הרגע, במקום זה הוא רק הנהן מעלה מטה בראשו, תוך שהוא מפנה אליו גבו פוסע משם בכוונה ברורה להתרחק. בעיניו הוא צד את מבטו של מוטי וקרץ אליו תוך שהוא מסמן בראשו לכוון הבחור בעל עגילי החישוק. מוטי מחוייך, הנהן בראשו כמבין ענין ובאלגנטיות שאופיינית רק לו, סימן לחברו לשתוק.
כלים אחרונים נערמו במטבח. תומר כבר הכניס את השולחן המתקפל למחסן, גקי נשא את מגש הקינוחים והתה לשולחן הקפה, ימית העמיסה את מדיח הכלים ושקד ניערה את המפה. דומה היה שהחבורה הזו מאומנת היטב בנוהל סידרי ארוחת השבת. כולם טרחו מלבד אחד שעמד נשען על הקיר המפריד בין הסלון למטבח, שוקל אם הוא צריך להמציא לעצמו מטלה כך שלא יתפס עיניהם כסוציומט, או שאולי הם מבינים שהוא פשוט לגמרי לא שייך.
שודד-הים ענוד עגילי החישוק שוב קרב אליו, ובן חש באי נוחות מסויימת כשזה חצה את מרחבו האישי. הוא גחן כלפיו ועם חיוך שבעיני בן נראה מזוייף, התעקש להמשיך את השיחה שנקטעה בשולחן. “תגיד בן, אז מה עם עבודה, מצאת משהו?“. וזה חסר סבלנות חיכך בן בגרונו, “לא, עדיין לא“. “אני מבין. כמה זמן אתה פה, הכוונה באמריקה?". בן שוב כחבח בגרונו גונב זמן בתקווה לנער את הבחור הדביק הזה מעל גבו, ואז חסר ברירה פלט, “שבועיים. כמעט“. “מגניב, אז מה עשית בענין עבודה?, מוטי מכיר פה חצי עיר, אל תדאג", ניחם חירות מבלי שנשאל כלל, "בטח אתה גם מחפש לעבור דירה.מפה וכל הבלגן“, הוסיף ודשדש חירות בנושא שלבן לא היה ענין לנתחו, לא איתו ובטח לא עכשיו. “אני בסדר, אל תדאג. מה איתך" ניסה לנער אותו מעליו, "במה אתה עובד?“. “אני כמו כולם, פרש חירות את ידיו, אני מובר, מי שרציני יכול לעשות בזה כסף טוב“, חייך באופן שהתפרש כמתנצל.
בן, זהיר, ניתק את עצמו מהשיחה עם חירות ופנה לאלה, "הייתה ארוחה נהדרת", הוא החמיא לה. את תגובתה הוא כבר לא שמע, בראשו הפך בדברי שודד-הים, ובליבו הגיב לדברים ואמר; "חירות אתה סבל, לא מובר, כי אם סבל. ואל תנסה לשכנע, אותי, לא בשביל להיות סבל ירדתי לפה“. על מסך הטלויזיה קיציץ הופיע מסכם שבוע של בחירות פוליטיות, ובסלון צפופים על ספה השתרעו קבוצת ישראלים ולכולם מכנה אחד משותף…….
