כשמחברים אישה חזקה, נחושה וקצת לא שפויה עם קבוצת ישראלים מוכשרים, דעתנים, מצחיקים ובעלי לב גדול – לא מקבלים תהליך רגוע * ויכוחים, הפתעות, הודעות קוליות באורך של סרט תיעודי והרבה כאלה שאומרים, ״תקשיבי לי״, רגע לפני שהם אומרים בדיוק ההפך ממה שאמר האדם הקודם * אבל מקבלים גם אפשרויות שאיש לא דמיין, ניצחונות שאיש לא צפה, ולפעמים, אם יש מספיק סבלנות, מספיק קפה ומפקח שמוכן סוף סוף לחתום – ומקבלים גם בית לתפארת בלוס אנג'לס ₪ ההחלטה האמיצה של אתי אלקיס- מזרחי אחרי השבעה באוקטובר
הזהירו אותי שוב ושוב: ״רק אל תעזי לעבוד עם ישראלים״. אבל אחרי השבעה באוקטובר, דווקא האזהרה הזאת הפכה עבורי להחלטה אישית וציונית, אם אני בונה בית, ישראלים יבנו אותו. הם לא רק הקימו כאן בית; הם מוטטו סטיגמה ובנו איתי הרבה יותר מקירות.
חלום גדול והחלטה לא שגרתית
מה כבר יכול לקרות כשאישה חזקה, קצת לא שפויה וקבוצת ישראלים מחליטים לבנות בית? התשובה הקצרה היא: הכול. התשובה הארוכה היא שבית יכול לקום מן האדמה, סטיגמות יכולות להתמוטט, ואישה אחת יכולה לגלות שגם אחרי חיים שלמים של עשייה, נותרו בה כוחות שהיא עצמה טרם הכירה.
לפני כעשרה חודשים החלטתי להגשים חלום ישן: להרוס בית ולבנות אותו מחדש, מהיסודות ועד הגג, מהתוכנית הראשונה ועד הידית האחרונה. אני אשת עסקים. במשך שנים בניתי חברות, הקמתי תוכניות ותשתיות רפואיות ויצרתי שיתופי פעולה בין ארגונים, רופאים ומוסדות גדולים. לצד זאת, צברתי ניסיון בניהול ובתחזוקת נכסים, בהלוואות הארד מאני פרויקט בנייה, בפליפים ובניהול שיפוצים. עולם הבנייה לא היה זר לי.
חשבתי שהניסיון הזה הכין אותי היטב. והוא אכן הכין אותי, בעיקר לרגע שבו אגלה כמה דברים אני עדיין לא יודעת. החלטתי להרוס בית שלם ולבנות אותו מחדש ללא קבלן כללי, כאשר אני מנהלת בעצמי את כל אנשי המקצוע, המפקחים, התקציבים, האישורים, לוחות הזמנים וההחלטות. אנשים ששמעו על התוכנית הגיבו כאילו הודעתי שאני עומדת לבצע ניתוח לב פתוח בעזרת סרטון מיוטיוב, ושכבר הזמנתי את הסכין מאמזון.
כמעט כולם הזהירו אותי משני דברים: ״לאישה יהיה קשה מאוד לנהל פרויקט כזה לבד״ ו״רק אל תעזי לעבוד עם ישראלים״. את המשפט הראשון קיבלתי בחיוך. את השני לקחתי באופן אישי.
למה דווקא ישראלים
אם יש דבר אחד שלא מומלץ לומר לאישה ישראלית נחושה, הוא שהדבר שהיא מתכננת לעשות אינו אפשרי. ואם רוצים להבטיח שהיא אכן תעשה אותו, בכל מחיר ובמהירות שיא, כדאי להוסיף שאין לה שום סיכוי להצליח. אחרי השבעה באוקטובר, ההחלטה לעבוד עם ישראלים כבר לא הייתה עבורי החלטה עסקית. היא הייתה אישית וציונית. רציתי שאם אני כבר בונה, העבודות יישארו אצלנו. רציתי לתת עבודה לאנשים משלנו ולהקיף את עצמי בבעלי מקצוע שמבינים לא רק את השפה שלי, אלא גם את הראש הישראלי: אותה תכונה מופלאה שמאפשרת לאדם להתווכח איתך במשך שעה, להוכיח שאת טועה, ואז להישאר עוד שעתיים כדי לעזור לך.
ניגשתי לבעלי היקר, שאול, והודעתי לו שתי הודעות: אני מנהלת את הפרויקט בעצמי, ואני מעסיקה ישראלים. שאול הביט בי בשתיקה. זו לא הייתה שתיקה של הסכמה, וגם לא של התנגדות. זו הייתה השתיקה המיוחדת של בעל ותיק שמבין שהדיון הסתיים עוד לפני שהתחיל, וכל שנותר לו הוא לבדוק אם אפשר להגדיל את מסגרת האשראי ואם לבנק יש חוש הומור.
אתר הבנייה: מדינה קטנה בלי חוקה
מי שלא ניהל בנייה של בית חושב שמדובר בבחירת מטבח, ריצוף וצבעים. זו תפיסה תמימה ומקסימה, כמעט כמו האמונה שילדים באמת עושים מה שאומרים להם, או שבעל מקצוע שאומר ״אני בדרך״ אכן נמצא בתוך כלי רכב. בניית בית היא למעשה ניהול של מדינה קטנה, ללא חוקה, ללא תקציב מאושר ועם ממשלה המורכבת מאינסטלטור, חשמלאי, נגר, רצף, איש זכוכית ומפקח עירייה. לכל אחד מהם יש זכות וטו, כולם בטוחים שהם ראש הממשלה, ואף אחד אינו מוכן להיות שר בלי תיק, אלא אם משלמים לו תוספת על התיק.
ישראלים אינם מגיעים לאתר בנייה רק עם כלי עבודה. הם מגיעים עם דעה, ולעיתים עם כמה דעות, גם בנושאים שאיש לא שאל אותם עליהם וגם בנושאים שאינם קשורים כלל לבנייה. תוך כדי התקנת ברז אפשר לקבל ייעוץ על פוליטיקה, נישואים, חינוך ילדים, כולסטרול והמלצה למסעדה בנתניה. כל מנורה הופכת לדיון ביטחוני, כל ברז למשאל עם וכל אריח למשבר חוקתי. על גובה המראה מתנהל משא ומתן מורכב יותר מהסכם מדיני, ועל מיקומו של שקע אחד במטבח כמעט נדרשת התערבות של האו״ם.
אחד נכנס, מסתכל על העבודה ושואל בזעזוע, ״מי עשה לך את זה?״ השני מגיע מיד אחריו, מנענע את הראש ואומר, ״עזבי, אני כבר אסדר לך״. השלישי מתקשר בשש וחצי בבוקר ושואל, ״אתי, הערתי אותך?״ לא, בוודאי שלא. מי ישן בתקופת בנייה? שינה היא מותרות השמורה לאנשים שאין להם היתר פתוח.
ישראלי גם אינו מאחר. הוא ״מתעכב קצת״. חמש דקות הן חצי שעה, עשר דקות הן שעה וחצי, ו״אני כבר אצלך״ פירושו שהוא עדיין בבית, אבל חושב עלייך בחום. בין הודעה קולית של שבע דקות להודעה קולית של אחת עשרה דקות, למדתי שישראלי אינו אומר ״אני לא יודע״. הוא אומר, ״תני לי לבדוק״, ואז מתקשר לבן דוד שלו, שמכיר מישהו שעבד פעם עם אדם שראה בעיה דומה בשנת 1998.
כעבור שעה יש לך פתרון, שלוש הצעות מחיר, ארבע דעות סותרות וקבוצת וואטסאפ חדשה שאיש אינו יודע כיצד לצאת ממנה. ובתוך זמן קצר, איכשהו, הבעיה באמת נפתרת.
ללמוד תוך כדי תנועה
מאחורי ההומור התנהל מבצע מורכב מאין כמוהו. ניהלתי עשרות אנשי מקצוע בעת ובעונה אחת. למדתי לקרוא תוכניות ולהבין מערכות חשמל, אינסטלציה, ניקוז, איטום, מיזוג, נגרות, זכוכית וריצוף. התחברתי לכל המפקחים, למדתי את הדרישות שלהם ועברתי בדיקה אחר בדיקה. למדתי שמפקח יכול להיכנס לבית, להביט במשך שלוש שניות בנקודה שמעולם לא הבחנת בה, לשתוק, לכווץ את המצח ולמחוק בחצי הבעת פנים שבועיים מלוח הזמנים. יש אנשים שזקוקים לצו בית משפט כדי לעצור פרויקט. למפקח מספיקה גבה אחת.
קיבלתי החלטות שעלותן אלפי דולרים בתוך דקות. לקחתי סיכונים, נשאתי באחריות, טעיתי, תיקנתי והמשכתי. לפעמים הביטחון הגיע לפני הידע, אבל הידע הקפיד להגיע אחריו, בדרך כלל בשעות שבהן אנשים שפויים כבר ישנים ואנשים שבונים בית מחפשים בגוגל מה ההבדל בין שני סוגי ניקוז. ובעיקר למדתי שסמכות נשית אינה זקוקה לאישור. אישה אינה צריכה להרים את קולה כדי שיקשיבו לה. היא צריכה לדעת על מה היא מדברת, ולהיות מוכנה ללמוד, לשאול, לבדוק, להחליט ולעמוד מאחורי החלטותיה.
לא ניסיתי להיות גבר באתר בנייה. לא היה בכך כל צורך. הבאתי איתי יכולות שהתפתחו במשך חיים שלמים: היכולת לראות את התמונה הגדולה בלי לאבד את הפרטים, לנהל כמה משברים במקביל, לקרוא אנשים, לבנות אמון, לנהל משא ומתן ולהפעיל סמכות. למדתי גם שלפעמים הדרך המהירה ביותר להשיג את מבוקשך היא להביא קפה ולתת לכולם להרגיש שהרעיון היה שלהם. זו אינה מניפולציה. זו דיפלומטיה עם קפאין.
ואז, בעיצומו של הפרויקט, החיים שינו את התוכנית. משבר רפואי קשה נכנס אל תוך משפחתי. ברגע אחד הפכו הברזים, האריחים, הזכוכיות והתקציבים לרעש רחוק. ניסיתי להיות חזקה עבור משפחתי, ובאותו הזמן להמשיך לנהל פרויקט שהתקדם בכל יום, גם כאשר הלב שלי עמד במקום. אלפי אנשים התפללו עבורנו. חלקם הכירו אותנו היטב, אחרים הכירו רק את שמנו. אנשים בישראל, בארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם נשאו תפילה, הפרישו חלה, קיבלו על עצמם מעשה טוב, שלחו הודעה או ביקשו לדעת כיצד יוכלו לעזור. ברגעים ההם הבנתי שהמילים ״כל ישראל ערבים זה לזה״ אינן רק ביטוי שאומרים בטקסים או תולים על קיר. הן תיאור מדויק של עם שמסוגל להפוך את כאבה של משפחה אחת לתפילתם של אלפים. ובתוך אתר הבנייה התגלתה אותה אמת בדיוק.
מאנשי מקצוע למשפחה
הישראלים שכל כך הזהירו אותי מפניהם הפסיקו להיות בעלי מקצוע והפכו למשפחה. הם לא שאלו רק מה נשאר לעשות בבית, אלא גם מה שלומי. הם לא ראו לקוחה, אלא אישה שמנסה להחזיק עולם שלם כשאין לה כוח לקבל אפילו עוד החלטה אחת לגבי ידית. הם לקחו אחריות, הקדימו עבודה, חזרו לתקן, פתרו בעיות, התגמשו וחיכו. לפעמים הם פשוט אמרו, ״אתי, לכי להיות עם המשפחה שלך. אנחנו כאן״. אלה היו מילים פשוטות, אבל הן הספיקו.
מצחי, שבנה לי את המטבח; עמוס ובני, שעשו את הרצפות; עודד, איש הזכוכיות; דודי, דיוויד, נדב, אייל וימין; אילן ומיכה; נתי, שלמה, נוי, אלירם, פטריק המקסים, ניר, אלי, דין וקובי. וגם חואן אחד, שהיה אמור להיוולד ישראלי ורק הבירוקרטיה התבלבלה. דפנה, האדריכלית, הצליחה להפוך מחשבות, חלומות ולעיתים גם שינויי דעת ברגע האחרון לתוכנית שאפשר להקים ממנה בית. ושיר המלכה, שידעה לראות יופי והרמוניה גם כשאני כבר ראיתי רק אבק, קרטונים וחשבוניות, התחילה את הדרך כמעצבת שלי וסיימה אותה כאחת מבנותיי. ואלירם, שהיה שם מתחילת הפרויקט, תמך בי, האמין בי והציע לעטוף את הבית באבן ירושלמית.
לקורא אלה אולי רק שמות. בשבילי הם האנשים שבנו את הבית הזה, וכל אחד מהם השאיר בו משהו שאינו מופיע בתוכניות. אחד השאיר פתרון חכם, אחר מחווה של חסד. אחד הצחיק אותי ביום שבו לא היה לי כוח לחייך, ואחר הגיע כשהייתי זקוקה לו, בלי לשאול אם זה נכלל בהצעת המחיר. הם בנו את הבית, אבל בתקופה מסוימת הם גם עזרו להחזיק אותי.
הכאוס שבדרך
כמובן, לא הכל היה מושלם. היו עיכובים, טעויות, תיקונים, ויכוחים וימים שבהם הייתי מוכנה לעבור לגור באוהל, בתנאי שאף אחד לא ישאל אותי באיזה גוון אני רוצה את הכניסה. היו ימים שבהם קיבלתי כל כך הרבה עצות, שאילו הייתי פועלת לפי כולן היה לבית מטבח בצפון, מקלחת בדרום ושקע חשמל עצמאי באירופה. היו גם רגעים שבהם חמישה בעלי מקצוע עמדו באותו חדר והסבירו לי מדוע איש המקצוע השישי, שלא היה בחדר, אשם בכול. זו הייתה הפעם היחידה בפרויקט שבה הייתה הסכמה מלאה.
אבל דווקא בתוך הכאוס הבנתי מדוע הבחירה שלי הייתה נכונה. הישראלים אולי לא תמיד מעניקים לך שקט, והם בהחלט לא תמיד מסכימים איתך, אבל מאחורי הוויכוחים והדעות הרבות מסתתרת נוכחות עמוקה. הם יכולים להתווכח איתך על הדרך, לתקן אותך, להציע פתרון אחר ולהוכיח שאת טועה, אבל הם אינם נוטשים אותך באמצע הדרך. כשהחיים מסתבכים, הם לא שואלים אם העזרה כלולה בחוזה. הם פשוט מתייצבים.
ה-7 באוקטובר והבית שנבנה אחריו
עבורי, השבעה באוקטובר מעולם לא היה רק אסון לאומי. הוא היה אישי עד כאב. איבדנו את היקר מכול, את בן דודי, בן ברנשטיין ז״ל, מפקד ביחידת דובדבן, שנכנס אל התופת באותו יום. מאותו רגע, כל מה שעשיתי למען ישראל היה אישי: הציוד הרפואי, החיבורים בין רופאים ומוסדות, האמבולנסים וכל דבר אחר שהיה אפשר לקדם מן המרחק. אולי היה לי קל יותר לפעול מאשר לעצור ולעכל את מה שקרה. יכולתי לבנות את הבית הזה שנים קודם, ולכן בדיעבד ברור לי שגם העיתוי לא היה מקרי.
השבוע צפיתי בטלוויזיה בסדרה ״פאודה״, שעונתה הנוכחית שואבת במידה רבה מאירועי השבעה באוקטובר. היא לא לימדה אותי דבר שלא ידעתי, אבל היא הכריחה אותי לעצור לרגע מול דברים שבמשך זמן רב העדפתי לפגוש דרך עשייה.
ואז הרמתי את עיניי והבטתי בבית שסביבי. אחרי שנחשפתי לכל כך הרבה אכזריות שהופנתה כלפינו רק מפני שאנחנו ישראלים ויהודים, כנראה הייתי זקוקה למשהו אחר מול העיניים: למקום שיש בו סדר, יופי, משפחה וחיים. לא כדי לשכוח את מה שראיתי, אלא כדי להזכיר לעצמי שאכזריות אינה הדבר היחיד שבני אדם מסוגלים ליצור. אולי משום כך בחרתי דווקא אז לבנות בית, ואולי משום כך היה לי חשוב כל כך שישראלים יבנו אותו.
הבטתי באבן הירושלמית שאלירם הציע בתחילת הפרויקט. בתחילה ראיתי בה בחירה אדריכלית יפה. עכשיו הבנתי עד כמה היא מתאימה לבית שלי, לא מפני שהיא הופכת בית בלוס אנג׳לס לבית בירושלים, אלא מפני שהיא יוצרת חיבור פשוט בין המקום שבו אני חיה לבין המקום שאליו אני שייכת.
לפעמים אני יושבת בבית וכותבת תוכניות ותשתיות רפואיות שנועדו לסייע לישראל מעבר לים. אני מרימה את עיניי מהמחשב ומבינה ששני העולמות האלה אינם באמת נפרדים.
הבית הזה מזכיר לי מה אישה מסוגלת לעשות כשהיא אינה מחכה שמישהו יעניק לה סמכות. היא יכולה ללמוד תחום חדש, לנהל עשרות אנשי מקצוע, לקבל החלטות קשות, לקחת סיכונים ולהמשיך גם כאשר החיים משנים את התוכנית באמצע.
מה שבנו כאן באמת
אמרו לי שלאישה יהיה קשה מדי לנהל פרויקט כזה. אמרו לי לא לעבוד עם ישראלים. טעו בשני הדברים, או לפחות כמעט טעו, כי הישראלים באמת שיגעו אותי. אבל הם גם פתרו, תיקנו, הצחיקו, תמכו והתייצבו.
כאשר מחברים אישה חזקה, נחושה וקצת לא שפויה עם קבוצה של ישראלים מוכשרים, דעתנים, מצחיקים ובעלי לב גדול, לא מקבלים תהליך רגוע. מקבלים ויכוחים, הפתעות, הודעות קוליות באורך של סרט תיעודי והרבה אנשים שאומרים, ״תקשיבי לי״, רגע לפני שהם אומרים בדיוק את ההפך ממה שאמר האדם הקודם. אבל מקבלים גם אפשרויות שאיש לא דמיין, ניצחונות שאיש לא צפה, ולפעמים, אם יש מספיק סבלנות, מספיק קפה ומפקח שמוכן סוף סוף לחתום, מקבלים גם בית.
הבית שלי נבנה מבטון, מעץ, מזכוכית, מברזל ומאבן ירושלמית, אבל מהרגע הראשון הוא התמלא באנשים. ישראלים לא רק מתווכחים על הכול. הם מסוגלים להתווכח גם על השאלה אם הם באמת מתווכחים על הכול. אבל ברגע האמת הוויכוח נפסק. איש כבר אינו שואל מי צודק, אלא מי זקוק לעזרה.
כך עשו האנשים שבנו את ביתי, שחזרו שוב ושוב והתייצבו לצד משפחתי כשהחיים הסתבכו. כך עשו אלפי האנשים שהתפללו עבורנו. וכך עשה בן ברנשטיין ז״ל, שנכנס אל התופת בשבעה באוקטובר כדי להציל אחרים.
זה הפרדוקס הישראלי: אנחנו יכולים לא להסכים כמעט על שום דבר, אבל כשבאמת צריך אותנו, אנחנו זוכרים מיד שאנחנו שייכים זה לזה. זו הישראליות שאני מכירה: לא תמיד באותה דעה, לא תמיד באותה שעה, אבל כשמגיע רגע האמת, אנחנו מגיעים.
מאוחדים, עקשנים, וכל כך, כל כך ישראלים.
