בין עכו לבוורלי הילס: עדן חביב יודעת איך להחזיק פריים
יש אנשים שמגיעים ללוס אנ׳לס כדי “למצוא את עצמם”. עדן מארי חביב, כך נראה, הגיעה כדי למצוא בית. ואולי גם קפה טוב, פילאטיס בשמונה בבוקר, וחנייה שאינה כרוכה בטראומה נפשית. היא נולדה בעכו למחה ענפה וחמה.עשתה נעורים חלקים וזורמים בלי דרמות של שכונה. נחתה בעיר בגיל 25, אחרי תואר ראשון במשפטים וטיול “של אחרי התואר” בניו יורק, וגאס ולוס אנג׳לס — אותו טיול שישראלים מספרים עליו כאילו מדובר במסע רוחני במדבר סיני, רק עם יותר שופינג ופחות חול. “בטיסת חזור ירדו לי דמעות,” היא מספרת. “הרגשתי שחלק מהלב שלי נשאר שם". כמה חודשים אחר כך היא כבר עשתה את המעבר. כי יש אנשים שמתגעגעים לעיר — ויש כאלה שפשוט אורזים מזוודה. ההתחלה, היא מודה, לא הייתה זוהרת כמו פילטר באינסטגרם. “עשו לי חיים קשים. אבל הגעתי עם אופי כבר מעוצב. לא נשברתי בקלות.”
וככה, בלי דרמות הוליוודיות מוגזמות ובלי מיליארדר שהתאהב בה במקרה ליד הבריכה, היא סללה לעצמה דרך. תעסוקתית, חברתית, כלכלית. כששואלים אותה למה דווקא לוס אנג׳לס, היא לא שולפת תשובה של מדריך תיירים. “משהו בעיר הזאת מרגיש הכי קרוב לישראל,” היא אומרת. “הקהילה, האירועים, האנשים… החברות שלי פה הן משפחה". ואז מגיע המשפט שמסכם אולי הכי טוב את כל סיפור ההגירה הישראלי בעיר המלאכים: “בסוף, כשאת בונה לעצמך בית פנימי — את תרגישי בבית בכל מקום".
אבל אל תטעו, היא לא קונה כל חלום נוצץ שהעיר מוכרת. “אם תטייל בבוורלי הילס תרגיש בתוך סרט,” היא צוחקת, “אבל אם תטייל בשדרת הכוכבים תרגיש שעבדו עליך". ויש בזה משהו כמעט פיוטי: הוליווד היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לראות פרארי בשווי חצי מיליון דולר — ומטר אחר כך ספיידרמן מזויף שמבקש טיפ של חמישה דולר.
“פעם היה לי קשה להראות חולשה. היום פחות”
מאחורי הלוקים המדויקים והנוכחות הבטוחה, עדן מודה שפעם היה לה קשה להיות אותנטית באמת. “אני לא בן אדם שמבקש עזרה. אני מעדיפה להתמודד לבד ולשדר עסקים כרגיל". אבל השנים, כמו תמיד, עושות את שלהן. “כשאת מתבגרת את מבינה שלאף אחד אין חיים מושלמים. ואז את מרשה לעצמך לחשוף עוד חלקים ממך". גם כתבה שפורסמה עליה באתר "מאקו" פתחה צדדים אישיים יותר. “אהבתי את התגובות, כי אנשים לפעמים שופטים לפי נראות,” היא אומרת. “ברור שעשו קצת מישמש בשביל כותרת עסיסית… אבל זה עשה את הרעש שזה היה צריך לעשות.". במילים אחרות: ברוכה הבאה לעידן שבו כותרות הן לפעמים מדע בדיוני קל עם תמונה טובה.הסטייל שלה, היא מספרת, תלוי בעיקר במצב הרוח. “יש ימים שאני על קו old money — קלאסי ואלגנטי. ויש ימים שבא לי street style אוברסייז.”
כמו כל תושבת לוס אנג׳לס שמכבדת את עצמה, גם הלו״ז שלה מתחיל מוקדם. פילאטיס, אימון כוח, קפה ב-Great White או ב-Maru Coffee, עבודה, חברות — וב-9 או 10 בלילה היא כבר במיטה. “חיי הלילה לא בשבילי,” היא אומרת, ובכך שוב שוברת את המיתוס שכל מי שגר בלוס אנג׳לס מבלה עם סלבריטאים עד ארבע בבוקר. לפעמים החלום האמריקאי הוא פשוט לישון שמונה שעות.
“אמריקה לא גרמה לי לעוף מעל הפופיק”
למרות העולם הזוהר שסביבה, עדן insiste להישאר אותה ילדה מעכו. “אני ילדה של בית. מבשלת כל צהריים סיר או שניים, מנקה לבד, בלי עזרה. אחרת שתינו סובלות,” היא צוחקת. ויש משהו כמעט מרענן באדם שחי בלוס אנג׳לס ועדיין מתייחס לניקיון הבית כאירוע אסטרטגי לאומי. “אם יש משהו שאי אפשר לקחת לי,” היא מוסיפה, “זה שלא משנה מה קורה לי — אני לא משתנה. כשאת מבינה שכלום לא באמת שלך, את נשארת עם רגליים על הקרקע.”
כשמדברים איתה על נשים והצלחה, הטון הופך חד יותר. “נשים עדיין צריכות להוכיח שהן מסוגלות,” היא אומרת. “ואז כשהן מצליחות — הן פתאום ‘חזקות מדי’, ‘דומיננטיות מדי’.”
אז מה הפתרון? “ללמוד להתעלם.” והיא כבר רגילה לשיפוטים מהירים. “אנשים שופטים לפי מראה חיצוני, אבל התפקיד שלך הוא להוכיח שיש בך מעבר. אני תמיד שומעת אחרי שיחה: ‘וואו, את מפתיעה אותי’.”
“אני ישראלית בכל הלב והנשמה”
למרות כמעט עשור בארצות הברית, הזהות הישראלית שלה לא התרככה אפילו קצת. “אני לא מנסה להיות אמריקאית,” היא אומרת. “אני ישראלית בכל ליבי ונשמתי.” המשפחה שלה עדיין בישראל — עשרה אחים והורים שאיתם היא מדברת מדי יום. וה-7 באוקטובר, כמו אצל ישראלים רבים מעבר לים, טלטל גם אותה.
“הייתי בארץ באותה תקופה. אני רק מקווה שנדע ימים טובים יותר". היא מאמינה שלישראלים יש כישרון מיוחד להפוך כל סיטואציה למסיבה. “אין כמונו בלדעת ליהנות מהחיים,” היא אומרת בגאווה שאין בה אפילו גרם אחד של התנצלות. ואולי דווקא זה החלק הכי מעניין בה. לא מותגים. לא תהילה. לא עוד כתבת אינסטגרם נוצצת עם תאורה מוגזמת ומילה כמו “אייקון”.
“החלום היחיד שעוד לא הגשמתי", היא אומרת בשקט יחסי, “הוא להקים את הבית שלי.” בעוד עשר שנים היא רואה את עצמה כאמא, כרעיה, עם משפחה משלה. ובסוף, אחרי כל הפילטרים, האירועים, בוורלי הילס והקפה האורגני — אולי זו השאיפה הכי לא הוליוודית שיש.
