לא היה אף פעם שחקן פיקח כמוהו שהצליח לרקום את צעדו הבא – וכמובן את עתידו – בדיוק ובמחשבה מוקדמת שעד עתה הצדיקה את עצמה
ראיתי מספיק פעמים את לברון ומייקל ג'ורדן לומר בפעם האלף שמייקל ג'ורדן היה השחקן הגדול מכולם, כולל לברון. אני הישראלי היחיד במדיה שראה אותם ברציפות משך שנים על גבי שנים (עד שיבוא מישהו ויגיד 'גם אני הייתי שם', ואני אשאל אותו איך זה שבאיזה 150 משחקים בהם ראיתי את זה או את זה או את שניהם יחד, הוא אף פעם לא ניגש לומר שלום או אף פעם לא העיר על כך, אפילו כשכתבתי בעתון 'חדשות', 'ידיעות', 'ישראל שלנו', 'מעריב', 'הארץ' ובאתר הזה מאז שמייקל היה סופומור באונ' צפון קרולינה).
טוב, WHATEVER.
אז אני אומר בפירוש, וללא כל היסוס או שאלה שמייקל היה שחקן טוב יותר, אבל לברון הוא מין אישיות כזאת ששמו מעפיל על כל מה שמייקל עשה אי-פעם. לברון הוא בראש הכותרות ללא הפסקה כבר איזה 20-22 שנים, מאז היה בן 12 או 13 והוא ממשיך להיות הסיפור הראשי בכל צעד ושעל.
לא היה שחקן כמוהו שתיכנן כמו מהנדס אלקטרוני או מהנדס גשרים כל צעד ושעל שהוא עושה. לא היה אף פעם שחקן פיקח כמוהו שהצליח לרקום את צעדו הבא – וכמובן את עתידו – בדיוק ובמחשבה מוקדמת שעד עתה הצדיקה את עצמה בכל מקרה כמוהו. אני לא מאמין שישנו שחקן שניכתבו עליו אפילו רבע ממספר המילים שניכתבו על לברון, והסיפור ממשיך, עד שלושת הדברים הבאים שאני בטוח שהוא תיכנן:
1)לשבור את שיא הנקודות של קרים עבדול ג'אבר
2) לקחת אליפות אחת לפחות, ואז 'כמה שיותר יותר טוב', עם הלייקרס
3) לשחק עם – או נגד – בנו ברוני ובכך להיות המקרה הראשון של "אב-בן" ב-NBA (בהוקי ובייסבול זה קרה גם קרה).
גופיתו תיתלה יום אחד על תיקרת האולם בקליבלנד, במיאמי, ולצערי גם בסטייפלס סנטר. הוא שיחק בארבע קבוצות – בקליבלנד, מיאמי, שוב קליבלנד (שם הבטיח וקיים לקחת אליפות), ועתה בלייקרס.
בקליבלנד, במיאמי, ובקליבלנד הוא היה שחקן דומיננטי ביותר ששלט בכל: בשחקנים, במאמנים (אפילו פיטר אחד ששמו דוויד בלאט), בהנהלה. כשהוא דיבר – כולם הקשיבו. כשהוא ביקש – הוא קיבל.
לפתע, בעונתו השנייה בלייקרס, אנחנו רואים לברון חדש לחלוטין. כאילו עשה איזו שהיא טרנספורמציה של כמעט כל דבר שהוא לברון. מין מטמורפוזה גופנית, נפישת ורגשית.
ראשית הוא נראה שקט, שליוו, ורגוע. כאילו הוא השיג את מה שרצה ומעתה ואילך הכל הוא בונוס. הוא נראה מפויס עם עצמו והסובבים אותו, ואין לו יותר את המבע המפחיד שהפחיד לא רק את מאמניו (אגב, לי תמיד היה הרושם שאריק ספואלסטרה העריך אותו אבל לא 'פחד' ממנו), אלא גם את חברי קבוצתו, מנהלי קבוצתו, ואפילו שופטים, מראיינים, וכל אחד שנקרה בדרכו.
הוא שינה את משחקו. הוא הפך לאשכרה פוינט גארד. אבל הוא לא חפץ בכדור כל הזמן כמו פעם. הוא גם התחיל את העונה במין עוצמה ומוטיבציה כאילו רצה לברוח מהיריבות במערב כבר בתחילה, ולא לעשות זאת בהדרגה, לאט, צעד אחרי צעד כפי שעשה בעבר. העונה הוא החל ב-100% התלהבות ומהירות כאילו הוא יודע שהוא לא צריך לשמר מאומה לקראת הסוף, כי ישנם מסביבו מספיק כוחות שאפשר להתחיל חזק, להמשיך חזק, ולסיים חזק, או אפילו יותר חזק.
הוא לא נראה כאילו הוא שומר על כוחותיו כי הוא לא נראה ממש עייף אף פעם. אני אפילו רואה הנאה במשחקו שאף פעם לפני כן לא נראתה. בעבר הוא תמיד נראה נילחם, כאילו עליו להזיז סלעים ולחצות נהרות. עתה הוא נראה כאילו משחק הוא בשכונה ביום ששי אחה"צ.
הוא עושה עוד דבר שבעבר הוא כמעט לא עשה: הוא משחק הגנה כאילו זה הדבר המענג ביותר בכדורסל. בעבר הוא לא השקיע הרבה בהגנה כי הוא דאג לכל דבר אחר על הפארקט. עתה הוא נראה כאילו הוא סומך על חבריו, ואז הוא יכול לשחק הגנה 'מישן כיף', וסתם 'להראות לכולם'.
הוא לא מתלונן, לא דורש עזרה עם שחקנים נוספים, לא מדבר אל ההנהלה דרך המדיה, ונראה כאילו הוא POODLE קטן, כלבון של מאמנו פרנק ווגל. לברון נראה כאילו נולד בקבוצה הזאת. כאילו הוא כרוך ודבוק להבעלי הקבוצה, לנשיאה והמנכ"ל שלה, הטריינר, ואפילו נערי הכדורים. הוא נראה מאוחד ומגובש, וקשור לכל דבר שהוא 'לייקרס' כאילו מעולם לא שיחק עבור מישהו אחר.
מדהים ממש כיצד הוא נראה לייקרי יותר טבעי מכל אחד אחר בקבוצה. נראה כאילו הוא הגיע לרמת ההכרה והקבלה שהיו לג'רי ווסט, קרים עבדול ג'אבר, מג'יק, וקובי. אבל להם לקח שנים להגיע להכרה והקבלה הזאת. ללברון זה לקח בסה"כ עונה אחת, כשבעונה זו הוא 'לייקר' כמו שהיו מג'יק וקובי אחרי עשר שנים, ואפילו אליפות אחת עוד אין לו איתם.
***
מדהים, נכון? כן, מדהים. אבל בינתיים הכל הולך יותר חלק מטוסיק של תינוק. בינתיים הכל חלק כמו טפלון. אין פציעות, אין טענות, ולברון משחק כאילו הוא בן 24 ולא 34. חכו.
חכו כשההפסדים יתחילו לבוא. חכו שברכיו של לברון יתחילו לכאוב. חכו לדברים שלא יילכו כראוי. לברון יהפוך להיות אותה מפלצת שתמיד היה. תוכלו להדפיס את כל הקטע הזה, ואם נייר ההדפסה הוא רך מספיק, תוכלו גם לנגב בו את התחת…
