למה אוהדים ישראלים (ובינהם כותב טור זה) מחזיקים מנבחרת אנגליה במונדיאל
מאת: גל שור
איך נוצר אוהד של נבחרת אנגליה בישראל? דורון קרמר כותב ב״ישראל היום״ שאולי זו האינדוקטרינציה של התרבות הבריטית של שנות ה-80, ״עם ‘סופר מעריב בלונדון״׳ עם יס פריים מיניסטר ובני היל. אולי זה היה משה סיני וה״כדורגל אנגלי״ שלו. אולי זה היה הטיול ההוא, התקליט שהעטיפה שלו נחרשה, ואז ההופעה ההיא, הבחורה ההיא, הקור, היונתן בוא הביתה, הבירה, הפאב, הריח של הרכבת התחתית. אולי זה הקעקוע של שלושת האריות על שני האשכים. אבל למה יש הרגשה שמבחינת ישראלים רבים נבחרת אנגליה זו המקבילה הלאומית לטיולי הבר מצוות לברצלונה?״
הצלחתה של נבחרת אנגליה בטורניר כדורגל בינלאומי מקבל תוספים של חבילה מאובזרת ברעשי רקע בלתי נגמרים על הרומנטיות הלוזרית שמלווה את הנבחרת לדורותיה, שהפעם, כן בוודאי הפעם(!), תסתיים בגאולה. לדעת קרמר, פרנץ קפקא כתב עבורם את המשפט: ״יש תקווה, אבל לא בשבילנו״. המירוץ הסיזיפי אחר תואר והכרה הוא עניין של האנגלים והאהדה הישראלית לנבחרת האנגלית נראית טרמפיסטית ואופורטוניסטית עם הצלחה מובטחת: אם הנבחרת תנצח, הם חלק מהניצחון וידקלמו מגוגל את ההרכב של ווסט ברומיץ׳ אלביון בעונת העלייה שלה לפרמייר ליג. אם תיכשל (והיא תיכשל), הם חלק מהרומנטיקה הכואבת אך המהנה, שמועצמת למיתולוגיה. ומי לא רוצה להיות חלק ממיתולוגיה? מצב של ווין-ווין עם נבחרת של לוז-לוז.
הכדורגל האנגלי השפיע תרבותית על אוהדי כדורגל ישראלים רבים, תולדה של ערוץ טלוויזיה אחד ואינודקטרינציה דרך העיתונות של המאה שעברה. ״אבי כהן ז״ל, רוני רוזנטל, משה גריאני ודוד פיזנטי הגיעו לירח לפני שאנחנו הגענו לגיל 21 ולפני חלוץ החלל הישראלי עומרי כספי. החיבה לאי הבריטי ולכדורגל שלו עברה בירושה, יחד עם האהדה התרבותית. סיבה מרכזית להזדהות הזו מקורה במחסור של נראטיב מקומי (ע״ע חיים רביבו, עמוס לוזון וערן זהבי), אבל הישראלים התאהבו בהתאהבות. נדמה שהגיע הזמן לברקזיט של אהדה.
קרמר: ״אם נבחרת אנגליה הייתה עושה טיולי בר מצוות, תור של אוהדים ישראלים היה בוודאי נעמד (יותר נכון: יוצר משפך של קרב מרפקים) מחוץ למלון שלה ברוסיה על מנת ששוער הנבחרת, ג׳ורדן פיקפורד, ישים את הככפות הקדושות שלו על ראשי הטרמפיסטים הצעירים ויעשה להם ״מי שברך״. הנה כי כן, נבחרת אנגליה הפכה עבור ישראלים רבים למקבילה הלאומית למועדון הכדורגל של ברצלונה. כולם היו שם כשגאסקווין בכה, כשסאות׳גייט החמיץ, כשג׳ורג׳ בסט השתכר, כשדייויד בקהאם הורחק וכשהמלכה אליזבת׳ טינפה על דיאנה זצ״ל״.
אבל נדמה, אומר קרמר, שהגיע הזמן לאמת הלא נעימה: אם אתם לא אבי מלר, דוד פיזנטי או אחרים שהרוויחו את אהדתם דרך עבודה ומגורים באי הבריטי, אתם סוג של לימור לבנת ומירי רגב שרצות לפודיום לגרוף תמונת ניצחון. או סתם תיירי כדורגל. וזה בסדר. כל הפוזה האנגלופילית הזו, עם ה״קום און אינגלנד״ במבטא של קיבוצניקים נראית ומרגישה מזוייפת ומסורבלת כמו באזל פולטי בחנות חרסינה.
אז כשאתם שרים ״הכדורגל חוזר הביתה״ זיכרו שהבית שלכם נמצא איפשהו בין צפרירים חולון לראשל״צ מערב.
ואפרופו: רבים לא יודעים שבפברואר האחרון, מאמן הנבחרת גארת׳ סאות׳גייט והצוות המקצועי של התאחדות הכדורגל האנגלית הגיעו למיניאפוליס כדי לצפות בסופרבול ה-52 ולעבור השתלמויות מקצועיות. העיסוק בפוטבול היה בעיקר מהזווית התקשורתית – איך שחקנים מדברים עיתונאים, איך מנהלים מסיבות עיתונאים, ימי תקשורת וכו׳.
והאנגלים למדו הרבה על העניין ואימצו חלקים נרחבים – כולל יום תקשורת פתוח בו כל השחקנים חופשיים לדבר על מי ועם מי שהם רוצים מבין העיתונאים – שלא במסגרת מסיבת עיתונאים.
מאז, העיתונאים והשחקנים די חברים – בניגוד למונדיאלים אחרים בהם התקשורת היתה מרוחקת מהשחקנים שהיו סגורים בחדרים שלהם. עד כדי כך השחקנים והעיתונאים קרובים שהם משחקים ביליארד ו-darts ביחד. הסיקור מעולם לא היה חיובי יותר.
סאות׳גייט גם רצה לנצל את השהות שלו בארה״ב כדי להגיע למשחק NBA והגיע לטארגט סנטר של מינסוטה טימברוולבס למשחק מול מילווקי באקס. סאות׳גייט רצה ללמוד על איך קבוצת NBA מתנהלת, לצפות במשחק ולראות איך במגרש קטן – 5 על 5 – שחקנים מייצרים לעצמם חללים כדי לתפעל בשטח מצומצם – קצת כמו הסיטואציה בקרן ברחבת ה-16.
הוא התלהב מכמה תרגילים שראה ב-NBA – כולל החסימות והתנועה של השחקנים ללא כדור. את האלמנטים ממגרש הכדורסל ב-NBA לקח לאימוני הנבחרת. באופן כללי, הנבחרת שלו התמקדה באימוניה על תרגילים מכדורסל, מפוטבול, מרוגבי, מהליגות הנמוכות באנגליה.
ואכן, 8 מ-11 השערים של אנגליה במונדיאל האחרון הגיעו ממצבים נייחים. וגם השער הראשון מול שבדיה הובקע מתרגיל בקרן. אנגליה כבשה חמישה שערים בנגיחות במונדיאל הזה – יותר מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה של המונדיאל מלבד גרמניה ב-2002.
ברקזיט או לא – הקיץ הזה, אלו בינינו שגדלו על ברכי הכדורגל האנגלי מייחלים לצמד משחקים וניסים שיחתמו מונדיאל מצויין. וגם אם נפסיד ישאר הכבוד. והרבה ממנו.