בחיים לא תארתי לעצמי שהשגיונות הפרטיים שלי, המרוכזים במקום מאד ספציפי, יהפכו לנחלת הכלל * צורת ההתנהגות שלי ידועה למרחקים – ארי לא לוחץ ידים * עכשיו אפילו הרב הראשי לישראל אוסר לנשק מזוזות * החיים עם הקורונה – תמונת מצב
אף פעם לא תיארתי לעצמי שהשגעונות והגחמות שלי יהפכו לנחלת הכלל. והעובדה שזה מה שקרה אינה מנחמת אותי ולו במקצת.
בבית הכנסת אני משמש כעוזר הרב. בבית כנסת מסודר הייתי מקבל תואר ״שמש״ או אפילו ״גבאי״, אך אצלנו אני בעיקר עוסק בכסאות מוזיקליים או כפי שכינתה זאת בת של ניצולת שואה, עוסק אני ברהיטים: פה מביא כסא, שם עוזר לאדם להתעטף בציצית , מניח עבורו את הטלית), כאן מעביר מתפלל מכסא גלגלים לכסא רגיל, או פשוט תומך במעבר ממצב ישיבה לעמידה או לשבת ממצב עמידה, מציין בקול את העמוד בו אנו נמצאים ופותח את החומש או הסידור בעמוד הנכון, עבור מתפלל אחר מתפלל, וכך הלאה. לפעמים יש צורך לעזור לאדם לחזור לחדרו, לאחר שהוא או היא לא הרגישה טוב, כמו גם לצאת למסע צייד בין החדרים כי חייבים להשלים מניין. ישנן גם מטלות פחות נעימות, אך אחסוך את תאורן מכם. העיקר הוא אחד – יוצא אני נשכר מדי שבת בשבתו, זכות שמעטות כמותן בחיי אדם.
ברור אם כך לקורא שאני מתאר בית כנסת יוצא דופן עד מאד, והרשו לי לגלות את הסיבה: בית הכנסת נמצא בבית אבות, ורבים מהבאים הם בשנות התשעים לחייהם (כולל המאוחרות, ואפילו כמה מהם מהלך השנים עברו את רף המאה במקצת), וזוכים אנו עד היום שביניהם כמה ניצולי שואה עדיין בחיים (רבים מהם כבר עזבו אותנו ועברו לעולם הבא). לפיכך, אם הקורא הנבון והמנוסה כבר רצה ועמד לנזוף בי: ״כך לא עושים,״ או ״אסור בתכלית האיסור״ וכדומה, אין התאור עד כה חלק מה״וידוי״ ומ״חשבון הנפש״ שאני עומד לעשות בפניכם. כל הפגמים, השגיאות המכוונות והתמימות כאחת יוצגו בדו״ח אחד, עת באמת אעמוד לדין בפני הבורא, ואז אטען את טיעוני, שכן שלם אני עם עצמי, ופועל בדעה צלולה, בידיעה ברורה ובנפש חפצה. משוכנע אני שגם הקב״ה ישתכנע, ויסלח, בדברים שאדם לא צריך לפסוק בהם, כי אין הם נחלתו.
מה מעשה אותו בית כנסת שבבית זקנים לעניננו אנו ולחשבון הנפש והוידוי שאומר אני לשטוח בפניכם? עניין פשוט הוא, שכן בית הכנסת מהווה את המסגרת לאשר עומד אני להתוודות.
בתפילת עמידה אנו אומרים ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ אם אנחנו בתקופת השנה אחרי סוכות עד תחילת פסח – חורף הוא, ומייחלים אנו לגשמי ברכה. אך אם קיץ לפנינו או בעיצומו, הרי שאומרים אנו ״מוריד הטל״, זאת מהיום הראשון של פסח עד סוף סוכות, שכן גשם באמצע הקיץ יגרום לנזקים, ולפיכך אין הוא רצוי.
אני נעזר בחלוקה זו של השנה לאיסור הבא – עליו אני מכריז כל שנה מחדש: ״אין ללחוץ ידים״ בין סוכות לבין פסח. חלף לו סדר פסח כהלכתו, כמו גם החג כולו, ניתן לחזור לסורנו. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה קשה הדבר, עד כמה לחיצת ידים מושרשת בנו כל כך. הבאים מחוץ לבית האבות מרגישים שהם צעירים (ודאי, כולנו צעירים לעומת בני התשעים ומשהו), כל יכולים, חזקים ובלתי מנוצחים. מה יקרה אם נלחץ איש את יד אחיו (בית כנסת אורתודוקסי אנחנו, כך שלא נלחץ ידי אחיותנו)? כמובן שאנחנו לא מפנימים שאנחנו הסכנה המוחשית הגדולה ביותר, שכן אנחנו יכולים להיות אלו שמביאים וירוסים מבחוץ, ומספיק שאחד מאלו ידביק אחד מהמתפללים, ומגיפה שלמה תתחיל להתפשט לה בבית האבות ותקצור קורבנות מרובים. סכנת חיים מוחשית היא!
בבית האבות, הפור הוא ״לחיים או למוות״ שכן הכל מוקצן. אין הגוף בעשור התשיעי או העשירי לפעולתו עמיד כפי שהיה בעבר.
לפעמים אי אפשר להימנע. הנה לדוגמא המצב הבא: בן מאה אוחז בידך לעזרה, או לוקח את ידך ללחיצת תודה, על דבר פעוט שבפעוט שעשית אך שלו נראה באותו רגע כעולם ומלואו. אין אתה יכול להמנע לחלוטין. אך בין עליה לעליה (לתורה), חייבים להקפיד. כך גם בכל שאר הזמן, גם כשהתורה נמצאת בארון הקודש ואנחנו נוהגים מנהג חולין.
ובכן, יודעים כל באי בית הכנסת, המטפלים והמטפלות, המנקות ומגישי האוכל שארי (עבורם הוא ״הרב״ שכן אין הם יודעים להבדיל, נוצרים הם, ומן הסתם ממלא אני את התפקיד, לפחות בצורה חיצונית) לא אלחץ יד, כמו גם שאני רוחץ את ידי פעם אחר פעם – אין ספור פעמים – ואפילו מחטא (ניסיון נואש) את ידיות ספר התורה ואת האצבע המורה העשויה מעץ משובח.
ה״צעירים״ צוחקים עלי, ובעצם כבר הפסיקו, שכן החליטו ששגעון זה שלי ואין מה לעשות, לא ניתן להזיזי ממשובותי. לשלוח אותי לבית המשוגעים אין צורך, מקרה קל הוא של קפריזה.
מגיע פסח ואיתו האביב והקיץ, עד שלהי הסתו (מנסה אני למתוח את פרק הזמן כמה שאפשר), וכל האיסורים והחרמות נעלמים כלא היו. נעשה מה שלא נעשה, השפעת חלפה לה מן העולם, עד שתתחיל העונה החדשה, אחרי סיום קריאת התורה כולה והתחלתה מיד מחדש.
איזה עולם נפלא הוא זה, יהיה מה שיהיה, אנחנו מוגנים. לא צריך לפחד. אין צורך לחשוש או לחשוב, פשוט לחיות את חיינו.
בחורף המתמשך לבלי קץ, השפעת באוויר. מכל דבר ניתן לחלות. הכל מסוכן, בלי שאפילו נדע, נבין ונפנים. לוחצים אנו על הכפתור להזמין את המעלית, או על הכפתור לקומה הנחוצה, פותחים אנו את דלת הכניסה או הדלת לשרותים, נוגעים אנו בדלפק בכניסה – וכבר נחשפנו להמון, אבל המון רב, של וירוסים שונים. כל המשטחים האלו מלוכלכים, רק שהעין לא רואה וקל להתעלם.
אני חוזר מבית הכנסת, פושט בגדי ונכנס מיד למקלחת. מוזר, כי החליפה מכסה אותי כמעט לגמרי, כמעט לא נשארים חלקים חשופים (הראש, הצואר, כפות הידים ותו לא). זו הרגשה של פחד מפני הבלתי נודע.
אך בקיץ, מרגל לרגל, מפסח עד סוכות, החיים הם חגיגה אחת מתמשכת. טוב לי. הסכנה חלפה, היא פשוט לא קיימת, וכך התודעה חוסמת מחשבות סתם, הזיות בהקיץ, פחדים ללא סוף. אני אטום ומאוטם, מוגן על ידי כיפת ברזל שמוח אנוש אפילו לא הגתה – בלתי חדירה לחלוטין.
יוצא שצורת ההתנהגות שלי שמה ידוע למרחקים. ארי לא לוחץ ידים. אפילו אני מתפלא עת מגיע הקיץ כיצד הכל נשכח, ומנהג נלוז הופך למנהג שבשגרה. צוחק אני צחוק משוחרר ולוחץ את יד כל הנקרה בדרכי.
כמה פעמים הסתכלו עלי בצורה משונה, כמה פעמים צחקו. ניחא, לי זה לא הפריע. אני מעדיף שיהיה הדבר ידוע ברבים, מאשר שחס וחלילה אהיה אני הנשא המביא איתו יצורים בלתי רצויים שיתפשטו כמו אש בשדה קוצים, וכל אותם המתפללים יסבלו בגללי.
2020: התפרצות וירוס הקורונה / המגיפה הסינית
בחיי לא תארתי לעצמי שהשגיונות האישיים שלי, המרוכזים במקום מאד ספציפי, יהפכו לנחלת הכלל. הרב הראשי לישראל (ניחא, זה האשכנזי, יש לנו שנים משום מה) הנחה לא לנשק מזוזות. את ספר התורה אין לנשק (אנו עוברים עם התורה מאדם לאדם, וכל אחד מנשק את התורה, בערך באותו מקום עצמו). ראש הממשלה מקדם תרבות חדשה לפיה לא לוחצים ידים, ומניסיון אישי זה נראה מוזר, אך בסופו של דבר מתרגלים. ליפנים ההתנהגות שלנו נראית מוזרה, הצורך ללחוץ את יד הזולת או כל מגע גופני אחר, פויה!
הפחד שלי מפני השפעת בעונתה הוא מוחשי, שכן אני יודע שהחיסון אינו מספיק. מדי שנה בשנה אני נופל שדוד, שוכב ונלחם וסובל ומתלונן משך שבועות רבים. קורבן שנתי נגבה ממני (שלא מרצון), וכבר שאלתי ״עד מתי״ והתחננתי ״די, דיינו, מספיק ודי!״
אך העולם? הגיע וירוס חדש, קטנטן, א-סימפטומטי, והפיל חתתו על העולם כולו. ערים שלמות בסגר. טיסות ריקות. שדות תעופה כמו ערי רפאים. בתי ספר ואוניברסיטאות סגורים. ארועים וכנסים מבוטלים. אנשים צוברים ניר טואלט ומים (גבירותי ורבותי, זה סוג שונה של משבר, אין המדובר ברעידת אדמה כי אם סגר מרצון, המים ממשיכים לזרום, אספקת החשמל לא משתנה). כולם מחכים לחיסון, והמרוץ בין החברות השונות בדרך, כי הפרס לא יסולא בפז, הררי זהב נוצצים להם. כל העולם מחפש מסיכות (שלרוב אינן יעילות), מחירן האמיר ואנשים סוחרים בהן.
עד כה אובחנו כמאה אלף אנשים שנדבקו, למעלה ממחצית החלימו ושוחררו ובין שלושה לארבעה אחוזים מכלל הנדבקים נפטרו. אנחנו יודעים שהמספרים אינם נכונים, ראשית כיוון שסין, איראן ומדינות אחרות בכוונה תחילה מדווחות מספרים מדומים, בכדי להמעיט את הבהלה, ושנית בגלל שבמקומות רבים (כמו בארה״ב) לא בחנו, ולכן לא ניתן היה לקבוע בודאות ולשייך מחלה ומוות לגורם הקורונה קו-ויד-19.
נשאלת השאלה מדוע העולם כולו הולך עתה בדרכו של ארי, הכיצד ולמה פשטה הפרנויה בכלל. מה יודעים הסינים, שם פרצה המחלה, שגרמה להם לנקוט צעדים שעלולים למוטט אותם? שזה פיתוח שברח לו החוצה טרם הושלם? אין זה דבר של מה בכך להשבית כמילארד אנשים ולעצור את מנוע הכלכלה העולמית, אך הסינים עשו זאת וסיבותיהם עמם.
השפעת מפילה יותר חללים מדי שנה ומתפשטת דרך אחוז אדיר של האוכלוסיה. קבוצות סיכון מקבלות חיסון, הרוב המוחלט מזלזל בחיסון (ראה מה שקרה בארץ בחורף הנוכחי. בתחילה היה ״מחסור״ שכן לא היתה דרישה, ואח״כ לאחר מקרה מוות, בהלה רבתי שהסתיימה בשנים וחצי מיליוני חיסונים), למרות שחשיבותו הוכחה (גם כשהוירוס שמתפרץ לא תואם בדיוק את הוירוסים המתים שבחיסון). מספר האנשים שנחשפים ונדבקים בשפעת הוא אדיר, אבל בד״כ הרוב מתגבר במהרה וחוזר לשגרה.
אולי ההבדל הוא שוירוס הקורונה הנוכחי מדבק באותה רמה, אך השפעתו דומה להשפעת השפעת עלי – מספר שבועות במיטה? מספר מקרי המוות הוא עדיין שולי ביותר, יחסית לאוכלוסית העולם. אפילו בקצב של ארבעה אחוזים, הוירוס אינו כה נורא כמו האבולה, השואפת ל-100% הצלחה (מוות).
מה יקרה אם כולנו נדבק? חלק בכלל לא יושפע. חלק אחר יחלה ויחלים ואחוז מסוים ימות, כפי שמתים המונים מדי שנה משלל מחלות אחרות. האם ישנה רמה מסוימת שהיא קבילה? ארבעת האחוזים הנוכחיים (יש טוענים שזה בכלל פחות מאחוז אחד ולא ארבעה אחוזים)? אולי עשרה אחוזים מכלל הנדבקים? ומה יקרה אם ניתן לוירוס להתפשט בצורה לא מבוקרת ואחוז מאוכלוסית העולם – או עשרה אחוזים או יותר – ילך לעולמו?
נראה לי שמי שיודע אינו מדבר, ומי שפועל ועושה מנחש את מה שצריך לדעת. אין דין קו-ויד-19 כדין השפעת (אינפלואנסה) עונתית. יש משהו מאיים במיוחד בוירוס פרי תוצרת רפובליקת האנשים של סין, וממעצמת על (סין) עד בין הקטנות במדינות (ישראל) מתייחסים לאיום ברצינות תהומית. רק בארה״ב הבורסה כה מרתקת, עולה ויורדת כמו רכבת הרים המשאירה אותנו צורחים ובסחרחורת, שתשומת הלב אינה ממוקדת בוירוס עצמו כי אם בהזדמנויות הכספיות סביב הפניקה סביבו.
חייבים אנו לשאול מדוע סין וישראל נוקטות בכל הצעדים שהן נוקטות, ומה יגרום לנשיא ארה״ב להכריז שכולנו נקראים לשבועיים (או ארבעה שבועות) חופשה מאונס.
אני את חשבון הנפש שלי עשיתי. התחלתי בוידוי: השפעת השנתית מפחידה אותי פחד מוות, שכן היא משפיעה עלי יותר מאשר על אחרים. והנה אני רואה שהעולם כולו מתחיל להתנהג בדיוק כפי שהתנהגתי אני עד עתה. וכך מגיעים אנו לשאלה העיקרית, שעליה כל אחד ואחת צריכים לעשות את חשבון הנפש שלהם: להתעלם ולהמשיך לחיות את חיינו כרגיל, ויהיה מה שיהיה, או לנקוט בכל הצעדים האפשריים, למזער מגע ויציאה לרבים, וכשנדבק (אין ספק שנדבק, לפחות שאני אדבק), להתפלל שנצא מזה, נתגבר ותנתן לנו הפוגה מסוימת להתחזק ולהתכונן לפעם הבאה שתבוא בודאות.
אסיים בתפילה-בקשה-תחינה שאנו שוטחים בפני הקב״ה מדי שבת בשבתו, הלקוחה מפי משה (במדבר י״ב:13): אל נא רפא נא לה; אל נא רפא נא לה; אל נא רפא נא לה!
ואוסיף בקשה מיוחדת, שכן התורה שאנו קוראים מדי שבת בשבתו ״עץ חיים היא למחזיקים בה,״ ״עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול.״ אותו זרם מים חיים איתן הוא, ומספר לנו בהווה את שקרה בעבר ואת שיקרה בעתיד.
מסופר בספר במדבר פרק י״ז שבני ישראל התלוננו על משה ואהרון ״לאמר: אתם המתם את עם ה׳.״ הענן מכסה את אוהל מועד, ״וירא כבוד ה׳.״ לשם נמאס, והוא מוכן לכלות את העדה כולה בו במקום ״כי יצא הקצף מלפני ה׳, החל הנגף!״ (רק בפרק הקודם השם התכונן לכלות את העדה כולה – ״האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף״ והנה בשנית ה׳ מוכן לכלות את כלל העדה.)
משה שולח את אהרון כשהוא חמוש במחתה ועליה אש מעל המזבח (שם מקטירים קטורת לפני ה׳) לכפר על העם. אהרון רץ את תוך הקהל, והנה החל הנגף. חזרה זו פסוק אחר פסוק מדגישה את הסכנה הרבה שנשקפה לכלל ישראל באותו רגע.
״ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגיפה.״ אנו למדים ״ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות״ (מלבד מאתים וחמישים המתים מבני קורח, דתן ואבירם ונשיהם ובניהם וטפם). ״וישב אהרון אל משה אל פתח אוהל מועד, והמגפה נעצרה.״
כך מגיעים אנו הלום, לימינו אנו, שכן המסופר בתנ״ך קרה אז וקורה בעצם זמן זה ממש. חייבים אנו לשאול את עצמנו, מה עשינו כי יצא קצף האלוהים עלינו, ואיך נוכל לעצור את המגיפה. משה שלח את אהרון עם מחתה ועליה אש ועליהם קטורת, ויעמוד בין המתים – כמעט חמישה עשר אלף מתים – ובין (מאות האלפים) החיים, ותעצר המגיפה!
מי הוא אהרון בין ימינו, ומה ניתן לעשות בכדי לעצור את זו המגיפה המכונה המגיפה הסינית, וירוס קורונה קו-ויד-19 של ה'תש״פ היא 2020?
