מוקד ההפגנות הגדול השני בארה"ב, אחרי אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, נמצא השבוע בקצה השני של המדינה בקמפוס של באוניברסיטת UCLA במערב לוס אנג'לס, שבה נעצרו בימים האחרונים יותר מ-90 מפגינים.
פרופ' ניר הופטמן (52), רופא ומומחה להרדמה שעובד באוניברסיטה כבר 22 שנה, אומר בראיון ל-ynet ש"זאת מלחמה על הישרדות, לא פחות מזה". הוא טוען שהמצב מזכיר את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
פרופ' הופטמן: "אני מדען אבל מאז שהתחילו ההפגנות בקמפוס כמעט לא נגעתי במחקר. אני רק עוסק במלחמת הישרדות על הקיום שלנו כיהודים במדינה הזאת. הייתי כאן עוד בתור סטודנט. אבא שלי היה קפטן נבחרת הכדורגל של האוניברסיטה בשנות ה-70'. יש לנו היסטוריה של 50 שנה ויותר עם המקום הזה, וככה מתייחסים אלינו. כמו ל'יהודים מסריחים' שלאף אחד לא אכפת מהם. פשוט זורקים אותנו לפח".
פרופ' הופטמן ציין שהוא ועמיתיו הישראלים והיהודים אוספים כעת עדויות על תקריות אנטישמיות כדי להעיד בקונגרס, ובמקביל הם מתכוונים להגיש תביעה נגד המוסד שנכשל, לטענתם, בהגנה על יהודים בקמפוס. "אנחנו נאבקים פה עם האוניברסיטה, אבל זה לוקח המון זמן. אנשים לא מבינים מה הולך פה".
הוא מספר: "שלשום הייתי בהפגנה ותקפו אותי. המשטרה לא עשתה דבר כי מכווינים אותם לא לעשות דבר. זה שלא היו מעצרים. הייתה אלימות אבל יש להם הוראות מהאוניברסיטה לא לפעול. יש חברות אבטחה פרטיות שלא עושות דבר כי אין להן סמכות. זה ממש גרמניה בשנות ה-30. פשוט לא נותנים ליהודים להיכנס לבניינים, ללכת לכיתות. זה לא ייאמן וזה רק הולך ומחמיר".
פרופ' הופטמן מחלק את זמנו בין טיפול בחולים, הכשרת מתמחים ועבודה במחקר. מאז פרוץ המלחמה, הוא רואה את המאבק שלו כיהודי בקמפוס כשלוחה של מאבק היהודים בישראל: "פתחתי חברה לרפואה שאני עדיין מנסה להריץ, אבל את הכול שמתי בצד, הכול נעצר ב-7 לאוקטובר. הכול מתגמד ומאז אני מקדיש את עצמי למטרה".
"אני נלחם עבור ישראל"
ניר: "כילד להורים ישראלים שגם גר בארץ תקופה, תמיד הרגשתי חצי-חצי. המאבק של ישראל והמאבק שלנו כיהודים בארצות הברית זה אותו מאבק. אני מרגיש שכשאני נלחם עבור העם היהודי. אני נלחם עבור ישראל. ואחרי 7 באוקטובר זה הפך ברור הרבה יותר. אם לפני 7 באוקטובר הרבה יהודים בישראל לא הבינו מה החשיבות של יהודי אמריקה, ושאלו את עצמם מה אנחנו צריכים את העזרה שלהם, והיהודי באמריקה אמר 'מה לי ולהם שם בציון', עכשיו נפל האסימון. כל צד צריך את הצד השני. בחצי השנה האחרונה הכול השתנה וכולם מבינים שלתמוך בישראל זה לא עניין פוליטי, זה עניין הישרדותי. כדי לשרוד פה בתור יהודי באמריקה צריך שתהיה מדינת יהודים. בלי ישראל מי יודע מה היה קורה פה".
הוא מספר שמאז שהחל להביע מחאה קולנית במאבק נגד האנטישמיות בקמפוס ובבית הספר לרפואה, הוא הפך למטרה: "זאת תחושה נוראית כי אני לא אחד שמפחד, ואני נלחם עם בית הספר מהתחלה, אבל אפילו אדם כמוני מתחיל לדאוג. יש פה המון משוגעים, אתה לא יודע מה האנשים האלה מסוגלים לעשות. אני דואג לבית שלי, אני דואג שמישהו יבוא ויפגע במשפחה שלי, במיוחד מאז שהתחלתי להיות קולני ולהופיע בתקשורת. הפכתי לסוג של שי דווידאי (הפרופ' הישראלי שלא הורשה להיכנס לאוניברסיטת קולומביה). סמל. ולפעמים זה נגדי.
"אני נלחם ספציפית בבית הספר לרפואה ולכן היו מתים להעיף אותי מפה. המאבק שלי התחיל עוד כשהתחילו ללמד כאן כיתה שנועדה ללמד על אי-שוויון ברפואה. במקום להתמקד במה שקורה היום, השיעורים משום מה התמקדו בקולניאליזם ובאפרטהייד והאשימו את היהודים הלבנים כאחראים להכול. התחלנו את הקמפיין נגד הכיתה הזאת ונגד אנטישמיות בבית הספר, שפעם שליש ממנו היו יהודים וכיום מתוך 175 תלמידי רפואה יש בקושי חמישה יהודים. אנחנו בטוחים שזה עניין של תנאי קבלה. בוחרים לפי גזע ומפלים נגד יהודים".
לדבריו, זה לא רק בית הספר לרפואה: "UCLA כולה נגועה באנטישמיות. הרפואה היא חלק אבל יש גם פקולטות גרועות יותר עם המון בעיות אנטשימיות. יש לכך הרבה סיבות ובראשן שקליפורניה זאת מדינה ליברלית והייתה פה השתלטות של כמה אישים בצמרת ההנהגה של המוסד שדחפו את האג'נדה הפרוגרסיבית בשנים האחרונות והרסו את בית הספר. הם מנסים לצייר את זה כאילו אנטי-ישראליות ואנטישמיות זה לא אותו הדבר מבחינתם, אבל זה שקר. ולראיה כל מה שקורה פה מאז 7 באוקטובר".