אנחנו בעיצומה של חגיגה. המקום גדוש באנשים, כולם לבושים יפה. ביד כל אחד ואחת כוס משקה וצלחת מעדנים וקינוחים. השיחה קולחת, מוזיקה ברקע. החיים נהדרים
שיבא-תל השומר, אחד מעשרת בתי החולים הטובים בעולם, הוא גם אחד מבתי החולים הגדולים בעולם. כך נאמר לקרואים ברחוב המסעדות במרכז העיר בוורלי הילס. כולם היו נפעמים.
המוסד והשירותים החשאיים הישראלים היה נושא מפגש בבית פרטי (בו נכחו כ-80 אנשים וזכו בסושי כשר). הוזמנו אך ורק אנשים ״עם כסף.״ השאר זכו בארוע בבית הכנסת סיני בלוס אנג׳לס, מעוזם של רבים חברי הקהילה הפרסית.
בצורה מאד דומה, רב ״ישיבה חילונית״ מתל אביב נמצא כאן עם אשתו, כמדי שנה, וגם הוא ייפגש אך ורק עם אנשים כבדים, כאלו שמוכנים להפרד מקצת מכספם. הוא ממוקד מאוד וחותר למגע, בכדי לדוג דג שמן כאן ושם בעיר המלאכים.
פשוטי העם שאינם נמנים עם התורמים הגדולים מוצפים גם הם בהזמנות לרוב, פה 100 דולר לאדם, שם 250 ומגדילים אחרים לעשות ומבקשים (ומקבלים) עוד יותר. נאמר לנוכחים שזה תפקידם, מחויבות שלהם למדינת ישראל, ה״מילואים״ שהם ממלאים. לאחר שבעה עשורים שבהם הנוהג הושרש ושיגשג, הכספים זורמים מלוס אנג׳לס (שאחרת זרם המבקרים היה מדלדל ואף פוסק; אך לא כך).
מגיעים הנציגים לקצור כאן כספים, לקטוף אותם בקלות, אותם פרות מהענפים הנמוכים, עד כי אין צורך כלל להתאמץ, רק להגיע ולאסוף, מלוא חופנים גדושים. רק יעז מי שיעז לשאול: ״מדוע אתם באים כאן לבקש כספים, מדוע אינכם מבקשים בארץ, שם יש היום ריכוז עושר אגדי, יותר מאשר בעיר בוורלי הילס אשר במרכז עיר המלאכים". והשליחים יביטו בו בבוז, שכן אינו מבין עניין. המנומסים שבהם יענו ״כי בארץ לא רגילים לתת", ופרושו – ״בארץ קשה לקבל, כאן קל, חבל לבזבז זמן בדיבורים, עליך לעשות את חובתך ולתרום!״
שבעים שנה – ממסד אדיר של שנור – הדסה וקק״ל, ידידי צה״ל והבונדס, פוליטיקאים כמו ביבי או ברק, יד ושם שעכשיו נוטה יותר לכיוון הנוצרים, ידידינו האחרונים שעוד נותרו), אוניברסיטאות, בתי חולים, יחידות צה״ל ועוד ועוד, תעשייה המגלגלת מילארדים מדי שנה.
בחוף המזרחי בעיר ניו יורק מתוכנן בעשרה בספטמבר יום טעימות יינות ישראלים, שמארגניו טוענים שהוא הראשון אי פעם, עם נציגים מכמעט 30 יקבים. הארוע מיועד לתקשורת ולעוסקים במשקאות בלבד. עמית שבבעלותו חנויות יינות ומשקאות חריפים הידועות ביותר באזור בוסטון הזמין שאבוא לפתיחת החנות החדשה שלו ושאצטרף אליו גם לארוע בניו יורק.
עוד בחוף המזרחי: ארוחת הגאלה השנתית השישית במספר של האתר ״אלג׳מיינר.״ זו השנה הראשונה שהגאלה נערכה בלוס אנג׳לס וסכום לא מבוטל בשבע ספרות נאסף. סר בן קינגסלי יהיה אורח הכבוד.
אלו רק דוגמאות על אצבעות יד אחת, שאינן מיועדות לקהילה הישראלית. לנו יש את יאיר ניצני ואלון בן דוד כמו גם אורחים אחרים הטורחים ובאים מהארץ במיוחד בכדי לפגוש את הקהילה הישראלית כאן. לעדכן אותה, לבדרה, לזכות בחיבוקה. ישנן גם משלחות של ראשי ערים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים הבאים ללמוד את השטח בכדי ״להדק את הקשר עם התפוצות". זרם בלתי פוסק של תוכניות וביקורים.
הראש מתבלבל מרוב ארועים ומבקרים, ואני – מסוחרר מרגיש את חומו של הקיץ, את הרוח הנעימה השוברת את החום, ואת נעימות החיים המטיבים עם כולם. איזה עם נהדר, איזו ארץ נהדרת, שאנשיה בוחרים לשבת מחוץ לגדר ולדור הצעיר כבר שוריין פספורט שני ״על כל צרה שלא תבוא״.
הכלכלה רותחת – כך כאן, אך כך גם בארץ. עושר אגדי קיים בארץ. לרגע נדמה לנו שמדינת ישראל מעצמת על. יש לנו עליונות צבאית. אנחנו יוצאים לעזור לאחרים בעת קטסטרופה. אנחנו מפתחים מקורות מים ואנרגיה באפריקה והודו וסין. בקוריאה ובסין אוהבים אותנו, שכן יש ערכים המשותפים לנו ולהם. אנחנו מאיימים על איראן וגרורותיה ופועלים בצורה שרק הרוסים, האמריקאים והטורקים יכולים ומעזים. פיתוחים כמו גם תגליות קיימים בכל שטח כמעט – מננו-טכנולוגיה לבטחון הרשת, מרפואה לחלל, והכל במדינת היהודים בארץ ישראל.
אנחנו בעיצומה של חגיגה. המקום גדוש באנשים, כולם לבושים יפה. ביד כל אחד ואחת כוס משקה וצלחת של מעדנים או קינוחים. השיחה קולחת, מופע מוזיקה ברקע. החיים נהדרים.
מה צופן המחר
בכל ההמולה הנעימה שמסביבנו, הרגשה עילאית מקיפה אותנו בנועם וברוגע, אך סכנה אורבת בפתח. בפנים נעים, וקל לפיכך להתעלם ממה שקורה בחוץ, או לכל הפחות לבטלו בשישים. למה דומה הדבר? לֹנאצים ועוזריהם שנעלו קהילה שלמה בבניין עץ, נעלו את דלתותיו והעלוהו באש. איש לא ניצל.
נזכור, שטרם שהעלו אנשים באש, יצאו האנשים המאד-מתורבתים של אותה תקופה, ניפצו חלונות ראווה וחגגו ממש כמו שאנחנו חוגגים בל״ג בעומר – מסביב למדורות בהן העלו ספרים באש במרכזי הערים החשובות. הם בזזו והרסו והטילו מורא ופחד. אותו ליל בדולח היה בלתי אם יריית הפתיחה למה שאמור היה לקרות.
עברנו נקודת מפנה שהיא נקודת בל חזור. כמחצית מתושבי ארה״ב שונאים את הנשיא טראמפ, עד כדי כך ששלוש השנים האחרונות מעבירות אותם על דעתם. היהודים בארה״ב התנתקו זה מכבר ממדינת היהודים. לכאורה נקודת המחלוקת היא לא אחרת מאשר התפילה בכותל, כמו גם הכרה ברפורמים ובקונסרבטיבים ש״גם הם יהודים", אך האמת היא שלא צריך לחפש תרוצים, יהדות ארה״ב הפכה לסוגדת אליל אחר, אליל הסופר-ליברליות, וכך מילים כמו ״תיקון עולם״ הפכו לנר לעיניהם. נקריב את מדינת ישראל ואת היותנו יהודים, נציל לכאורה את העולם כולו, בעוד אנחנו מתאבדים. ג׳ורג׳ סורס, ברני סנדרס ושאר ה״יהודים״ המובילים, אינם יהודים למעט בשם בלבד. אויבים הם, מסוכנים עד מאד.
מרבית היהודים בארה״ב דמוקרטים, ויוצא שהם שונאים במיוחד את הנשיא
טראמפ. כיוון שלא יכול להיות דבר חיובי – קל שבקלים הקשור לנשיא ה-45, לפיכך גם דברים שאליהם ייחלו וציפו היהודים מהלך שבעה עשורים – ישראל חזקה, צבא חזק, תמיכה מתמשכת צבאית, כספית, כלכלית ופוליטית, שגרירות ארה״ב בירושלים, הכרה בירושלים כמו גם ברמת הגולן (קרי בחוק ובקיום הישראלי), פעילות באו״ם ובגרורותיו נגד העיסוק הבלעדי והבלתי פוסק נגד ישראל ועמידה איתנה בצד ישראל – כל אלו פסולים מן היסוד שכן הנשיא טראמפ מקדם אותם. נקריב את מדינת ישראל, כי שנאתנו לנשיא גדולה מ״יהדותנו״.
מז״ל – להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, ולהיות חכמים מספיק להשתמש בלשון – כך יוצאות להן שתי חברות קונגרס ומטילות מוראן על המפלגה הדמוקרטית כולה. והיכן היהודים השולטים בכל? האם הם מפחדים להראות את יהדותם? כלל וכלל לא. הם עונדים אותה על דש בגדיהם כעדי.
מתגנדרים ומתיזים את דם הקורבן. בגרזן שהם אוחזים בידם הם מכים פעם אחר פעם בבשר החם, בלב שפעם, בגוף המפרפר, ללא רחמים, כמו בטרנס, וחוזרים הם ״רק לא טראמפ, לא שגרירות בירושלים, אסור שירושלים תהיה מאוחדת, הכיבוש משחית, יש להפסיק את הסיוע הביטחוני והכספי, חייבים ללמד את ישראל לקח". הם אפילו מעלים מנבכי העבר את המחסומים ועוד כהנה וכהנה ממתקים; כמה איומה ישראל. הם עצמם מכוסים בדם (כל היקר להם), אך הם ממשיכים.
מסתבר שלא למדנו מנסיון העבר. ועל כך נאמר ״שוטים שימושיים". המחר צופן בחובו סכנות אדירות, אך אנחנו בין חגיגה לקבלת פנים, בין איסוף כספים כנהוג וכמקובל וכצפוי מזה שבעים שנה לבין בילוי בנעימים. נוח לנו, אני מניח, פשוט להתעלם, למרות שכבר לא ניתן.
הקיץ מגיע לסופו, ובזמן שאנחנו נחגוג את חגי תחילתה של ה'תש״פ, תתחלנה המכות. כמה מהר ישכח הקיץ, נעימותיו וחגיגותיו כלא היו, ובפנינו יתנשאו קשיים שלא התנסנו בהם בחיינו, הרים בלתי עבירים. דור השואה כמעט שלא שרד, גם הוא חגג במשך שנות השלושים וסירב להאמין שהסכנה אורבת בחוץ גם אחרי ה-1 בספטמבר, 1939.
הכיצד נשרוד? האם נשרוד? את משל החרגול והנמלה לא הפנמנו, את עובדות השואה אין אנו זוכרים. הכל כל כך רחוק, לא רלוונטי, כה טוב לנו, כה נעים, המוזיקה ברקע, כוס המשקה ביד האחת, הצלחת עם המעדנים או הקינוחים באחרת. הנה מה טוב ומה נעים.
