איך יהפוך משה פייגלין, אחד מסמלי הימין הקיצוני, להפתעת הבחירות ב-9 באפריל
המוני צעירים מילאו את "זה", הפאב החברתי בחוף הקשתות באשדוד. אין מקום לדחוף אפילו בדל ג'וינט. 150 מקומות ישיבה, מספר אחד הבעלים, ולפחות עוד 100 בעמידה. זהו האירוע העשירי שהם מרימים במערכת הבחירות, ובאף אחד מהם המקום לא היה מפוצץ כמו הערב.קבלו אותו, מאחוריו מודעות להופעות של נצ'י נצ' ועידן עמדי, מעליו תקרת קש, דו כרזת "אין חירות בלי זהות" מעוטרת בעלה הירוק. כיסא בר, מיקרופון, גולף שחור, בלייזר אפור וים של קולות צפים – זה כל מה שמשה פייגלין צריך. הקהל חילוני ברובו המוחץ, בין גילי 20 ל־30, ופייגלין לא מופתע מהביקוש. "זה המחזה שאנחנו רואים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו", הוא אומר בזמן שריח מתקתק של מריחואנה מתגנב מאי־שם, "קהל שאומר לנו תשחררו. תשחררו לנו את המדינה מהוורידים".
הוא לא מצטיין בכריזמה יוצאת דופן או בקסם אישי מיוחד, אבל עם המספרים קשה להתווכח. במערכת בחירות שירדה מהפסים עוד לפני שיצאה מהתחנה, כותב גיא צדיק ב'מעריב', פייגלין הצליח למתג את "זהות" כקרון הכי מגניב ברכבת, מגיש לנוסעיו חלומות על שפע וחופש, על מדינה שיכולה להיות שווייץ. פייגלין מציע לצעירים הרבה יותר מקנאביס, משהו שאף אחד אחר לא מציע להם: מלחמה נגד "המנגנון", שממאיס את החיים על אלה "שלא היו כאן כשהוועדים הגדולים של מפא"י, שאחרי זה התחלפו בוועדים של מרכז הליכוד, חילקו את המדינה למעגלי הפרוטקציונרים והמקורבים. כדי לפרנס אותם, אתם צריכים לעבוד הכי הרבה שעות במערב, להרוויח הכי פחות, לשלם הכי הרבה, ובשביל דירה אתם צריכים לחכות שסבתא, לא עלינו, תעבור מהעולם".
אתם שבויים של המדינה, הוא ממשיך, מציג עצמו כמי שישחרר אותם מכבליהם, שיחזיר את המדינה לאזרח, שיהפוך אותם ליהודים חופשיים בארצם, שיאפשר להם ליהנות מהשפע שמרעיף הקב"ה. "בזכות השפע הזה", מבטיח פייגלין, "אף אחד מכם לא יחשוב על רילוקיישן, כי פשוט יהיה סבבה לחיות כאן".
כדי שיהיה סבבה, יש כמה דברים קטנים שצריכים להיעשות: צמצום משרדי ממשלה, פירוק הוועדים, שחרור קרקעות מידי מקרקעי ישראל, הפחתה דרסטית בבירוקרטיה, ברגולציה, במיסוי, במכסים, פתיחת הייבוא לתחרות, ועוד ועוד ועוד. פייגלין מעריך שאת כל השינויים ניתן יהיה לבצע בתוך שנתיים עד ארבע שנים, ומצהיר שכדי להגשים אותם, ידרוש את תיקי האוצר והחינוך – תחום שבו כסף ענק, לדבריו, לא הולך לתלמידים ולא למורים. במצב העניינים הנוכחי, נראה שכל מי שינהל איתו מו"מ קואליציוני יזדקק לאספקה שוטפת של גראס רפואי.
פייגלין מתרחק מהגדרות של ימין ושמאל כמו ג'אנקי שמבחין בניידת בקצה הסמטה. "נתניהו וגנץ לא מעניינים אותנו", הוא אומר. "נלך עם מי שיאפשר לנו לקחת את הרעיונות שלנו יותר רחוק. אנחנו לא בכיס של אף אחד. בעזרת השם, נהיה לשון מאזניים. אין כאן שני גושים, זה אותו גוש, של מקורבים ופרוטקציונרים שעסוקים בביצור זכויות היתר שלהם על חשבון הציבור שנלקח בשבי".
הבעיה היא שבמסגרת הפיכתה של ישראל לשווייץ, לפייגלין יש רעיונות נוספים, אטרקטיביים פחות עבור הצעיר החילוני הממוצע. כשהוא נשאל על תוכניתו להעברת משרדי הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון למתחם בסמוך להר הבית, פייגלין לוקח אוויר. "ירושלים בפועל מחולקת", הוא אומר, "ואנחנו צריכים להחליט: אנחנו רוצים את ירושלים או לא. אם אנחנו רוצים, אנחנו צריכים לצקת תוכן אל תוך האמירה הזאת".
לאחר אכיפת הריבונות על כל חלקי הארץ, פייגלין דוגל בעידוד הגירה מרצון של ערבים – הוא אינו מכיר במונח פלסטינים". מענק של 50 אלף דולר וכרטיס טיסה, והופ לקנדה, גרמניה, צ'ילה, לאן שירצו, העולם גדול והוא זקוק לידיים עובדות. המצע מספק תשובות גם בנוגע לערביי ארץ הקודש שלא ירצו להגר: מי שיצהיר אמונים בגלוי יקבל מעמד של תושב קבע; ומי שמעוניין יוכל לשרת בצבא ולקבל אזרחות מלאה לאחר "מסלול בדיקה ארוך ומעמיק" – מה שיכול להזכיר אי אילו תקופות בלתי נעימות מהעבר.
באינטרנט רץ דף "עמדה אמיתית של פייגלין או חרטא שהמצאנו כרגע?", ונדמה שבאמת יש לו עמדה לגבי כל דבר. הוא מאמין בהפיכת צה"ל לצבא מקצועי, תומך בזכות האזרח לשאת נשק, בזכותם של יהודים להתדיין בענייני ממונות לפי כללי המשפט העברי, בזכותה של כל קהילה לנהל את ענייניה בחופשיות, כולל בשבת, ובהפרדת הדת מהמדינה בכל הקשור לתחום הפרטי, כולל נישואים, אך לא הציבורי.
כך או כך, אם פאבים חברתיים באשדוד הם אינדיקציה למשהו, פייגלין ומפלגתו "זהות" הולכים לרסק את אחוז החסימה. הוא חותם על ספרו רב המכר, לא מסרב לאף סלפי. הצעירים, הסמארטפונים והשאלות מלווים אותו בדרכו החוצה. אחד מתעניין בעמדתו באשר לקזינו הפתעה: פייגלין יזרום), אחר מעדכן ששכנע כבר חמישה־שישה חברים להצביע זהות. על רקע האופוריה הכללית הוא נשאל אם הוא לא חושש שהגיע לפיק מוקדם מדי, ושמכאן יוכל רק לרדת. "אין לי שליטה על זה", הוא מחייך. "בינינו", הוסיף ושלח אצבע לכיוון השמיים, "הכל מלמעלה".
