בפעם הראשונה כשפגשתי את הסנטור טד קרוז הרגשתי שזהו יום שישי מיוחד "אנחנו נמצאים כאן עם הנשיא
הבא של ארה"ב", חזרתי ואמרתי מספר פעמים, נפעם. זו היתה פגישה משונה במקצת, שכן נראה היה שכל אחר הצהרים לרשותנו, בפגש פרטי לחלוטין עם מועמד רפובליקני לנשיאות שלא עלה לנו, כמקובל, מאה אלף דולר ומעלה ("כסף קשה," קרי כסף ממשי, כסף מכיסך הפרטי).
הוא לא ידע מי אנחנו, ואנחנו לא עמדנו על גודל השעה. אך אלו בדיוק החיים, המזמינים בדרכנו ארועים ואנשים שונים, בלי שנתכוון לכך בכלל, ובלי שנבין את משמעות הדברים בזמן אמת. רק בדיעבד אולי נבין. הסנאטור מטקסס היה הראשון שהכריז את מועמדותו למרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית. בחודשים שעברו מאותה הפגישה נאמר פעם אחר פעם שלקרוז אין סיכוי לזכות במועמדות שכן הוא שמרן מדי, "קיצוני" מדי, וכך הלאה. אלא שלפני הבחירות המוקדמות באיוווה, הוא ודונלד ג'יי טרמפ הפכו לשני המועמדים המובילים, והמפלגה הרפובליקנית עמדה אובדת עצות. פעם אחר פעם, המפלגה הפסידה בבחירות, ועדיין היא לא למדה את הלקח. המדינה מפולגת.
הדמוקרטים יודעים להגיע ללב ולכיס הבוחר הבודד. כל שהרפובליקנים עושים במקצועיות כבירה הוא איסוף כספים, מכונת חליבה שעובדת ללא לאות, 24/7, והמילארדים זורמים. משך חודשים רבים המפלגה מתברברת ב"שיח" בין כל כך הרבה מועמדים, שהצפיפות מונעת מהם אפילו להיות על במה אחת. מועמדים מוכשרים, טובים אחד אחד, אך לנשיאות ארה"ב אינם מתאימים. זה להיות מזכיר הבריאות, האחר מזכיר המדינה, השלישי מזכיר הבטחון, וכך הלאה, קבינט שלם ניתן להרכיב מהם. אך להוביל, צריך מנהיג, ואנחנו שבויים בקסמו של בעל תוכנית ריאליטי, שהפך את המרוץ לנשיאות לתוכנית בעלת אחוזי הצפיה הגבוהים ביותר בהיסטוריה.
לכן, אולי, קרוז, שאינו כריזמטי (דוגמאת אובמה או סנטור מרקו רוביו) ושמרן יתר על המידה (השמרנות שלו אינה רחוקה מזו של מייק האקבי או כריס קריסטי), הוא ברירת המחדל של הבוחר המתחיל להתרגז, כשמתברר לו שפעם נוספת אנחנו עלולים להפסיד בבחירות, ושבע השנים הרעות שהיו עד כה לא יגיעו אל קיצן אלא יתחלפו בשבע שנים גרועות עוד יותר. קרוז הוא "הרע במעוטו" לעומת טראמפ שמצליח בנקודת זמן מסוימת להכעיס את כולם.
אז הוא משעמם, אוהב להתווכח ודעותיו שמרניות מדי. אבל אחרי שטראמפ מגדיש את הסאה פעם אחר יותר מדי, הפור נופל על קרוז, שכן הוא שם, המוביל. בינתיים, אני ממשיך לקבל הרבה אי-מיילים מדי יום, כל אחד ממתמודד אחר שמודיע לי שהוא (או היא) ורק הוא (או היא) מוביל (או מובילה), ועד כמה הם זקוקים ל…כסף ממני! העולם כמנהגו נוהג, ואם למישהו לא ברור מדוע נמאס, כל שצריך לעשות הוא להרגיש את פעילות המפלגה הרפובליקנית.
