"רובוטריקים 4: עידן ההכחדה", הוא מפגן מטופש שמעליב את הצופים, וסמל לתעשיית קולנוע בשפל המדרגה
ידוע כי הבמאי מייקל ביי ("ארמגדון") אוהב לפוצץ דברים, ובעצם כל מה שאפשר לפוצץ על מסך הקולנוע. כנראה שזו דרך חיים, וכך גם בסרט "רובוטריקים 4: עידן ההכחדה", הוא מתעלה על עצמו ומפוצץ הכל. אולם כנראה שזה העיקר, כיוון ששאר מרכיבי הסרט מעליבים את הצופה: אם זה התסריט המרוטש, הדמויות התפלות או קטעי הפעולה המשמימים. אנימציית המחשב נמצאת גם היא בכל שוט, וזה הרבה קטעים, כיוון שהסרט נמשך כמעט שלוש שעות. כאמור, אלו שעות מחייכם שלעולם לא תקבלו חזרה.
טיעונו של ביי, שהרובוטריקים אינו סרט לצעירים, אלא עבור הילד הקטן החבוי בכל אחד מאיתנו. זה עשוי להיות נכון, בהנחה שהילד הזה בעל אופי פשיסטי, אנטי חברתי, סובל מטווח קשב המתקרב לאפס וחסר כל דחף יצירתי. הילד הפנימי של כל אחד מהצופים חוטא לפעמים בסרטים מטופשים או לפחות לא מתוחכמים: החל מ"גודזילה", או "מלחמת הכוכבים" ואפילו "אינדיאנה ג'ונס". אבל לאף ילד פנימי לא מגיע סבל כה מתמשך. הדבר היחידי שיותר אפי מהתוכן בסרט הוא האורך חסר הנשמה.
האם יש כאן סיפור? ברור שזה לא "מלחמה ושלום", אבל יש שיטענו כי יש כאן שלד של עלילה, בהנחה שצפו בסרט באור עמום. לאלו שאיכפת להם ממושגים כמו המשכיות, הסרט מתרחש כחמש שנים אחרי הסרט הקודם בסדרה – "רובוטריקים 3: אפלת הירח". בשלב זה, הרובוטריקים הפכו לנכחדים על פני כדור הארץ כתוצאה מתוכנית טיהור אתנית אכזרית, שבראשה עומד קצין מבצעים של ה-CIA, הרולד אטינגר (קלסי גרמר, "בוס"). אטינגר מסתייע ברובוט בעצמו בשם לוקדאון (קולו של מארק ריאן, "יוקרה"), שהגיע לכדור הארץ לחפש אחר מנהיג הרובוטריקים, אופטימוס פריים (קולו של פיטר קולן). האיש הרע מה-CIA גם יצר ברית עם הממציא המיליארדר, ג'ושוע ג'ויס (סטנלי טוצ'י, "משחקי הרעב"), שהבין איך לבנות רובוטריקים. הפיילוט שלו נקרא גלבטרון (קולו של פרנק וולקר) – רובוט שנראה כמו מגטרון המרושע, שכביכול מת בפרק הקודם בסדרה.
המוטיב המרכזי שמעניק מוטיבציה לרובוטריקים ששרדו: במבלבי ו-האונד (קולו של ג'ון גודמן, "ציידי האוצרות"), קרוסהיירס (קולו של ג'ון דימג'יו, "ראלף ההורס) ודריפט (קולו של קטן ווטנבי, "גודזילה"), הוא לחפש אחר אופטימוס פריים, שהוקם לתחייה על ידי המכונאי, קייד ייגר (מארק וולברג, "רווח וכאב"). יחד עם בתו של קייד, טסה (ניקולה פלץ, "מלון בייטס") והחבר שלה, שיין דייסון (ג'ק ריינור, "הטעות הגדולה"), הרובוטריקים מנסים לא להתפס או להיהרג על ידי גלבטרון. חשוב להזכיר, בסרט הקודם השמידו בצורה לא רעה את העיר שיקגו, וכנראה שזה היה קטן מדי, כיוון שהפעם החליטו להשמיד את הונג קונג.
במחלקת המשחק, מארק וולברג הוא שדרוג משמעותי לשייה לבוף ("נימפומנית"), למרות שזה לא משנה. וולברג עושה את העבודה שלו ומחפש יראת כבוד, הוא כועס או מבוהל, תלוי מה דורש התסריט. איכשהו, סטנלי טוצ'י מצליח להתעלות מעל החומר הכתוב ומותיר רושם. זה עוזר, כיוון שהוא מביא עימו מעט הומור והרבה קללות. הצלחתו של טוצ'י מתאזנת עם הכישלון הסורח של ניקולה פלץ. סדרת רובוטריקים נהנתה מלא מעט דמויות מעצבנות, אבל אף אחד לא השיג את השיא שנכבש על ידי פלץ, שהתמחתה בסרטי אימה גרועים ביותר. בסצנה אחת בסרט, הצופה מתחנן שאיזה רובוט ענק ידרוך עליה בטעות או שהיא תיפול מגובה רב, אולם הקהל לא בא על סיפוקו.
בסופו של דבר יש תחושה ששום דבר לא קורה בסרט זה של הרובוטריקים, ומה שכן קורה הוא ארוך, רועש ומלא יוהרה. "רובוטריקים 4: עידן ההכחדה" הוא בעצם סמל לתעשיית הקולנוע שוברת הקופות בשפל המדרגה. מוצר שהוא כל כך ציני, עד כדי כך שאינו מנסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר מאשר מפגן תלת מימדי מטופש. זה אינסופי, מייגע ומשעמם, אבל הוא יעשה כל כך הרבה כסף, ש"רובוטריקים 5" הוא מסקנה מתבקשת.
