בני זוג לשעבר, ישראלים בקליפורניה, נלחמים על משמורת בנם המשותף, ג'ואי. מה יחליט בית המשפט לדיני משפחה ומה הנימוקים שיביאו אותו לכך? / מאת: עו"ד יעל קנר
גל ויונתן, אזרחים ישראלים, נפגשו ב1996 בקליפורניה. למרות שגרו יחד, הם לא נישאו. בשנת 2005 נולד בנם ג׳ואי. הזוג נפרד ב-2007 כשג׳ואי היה בן שנתיים. למרות פרידתם, יונתן המשיך לתמוך כלכלית בגל ובבנם ושילם גם עבור עורך דין לענייני הגירה כדי להסדיר את מעמדה של גל. ביולי 2008 יונתן התחתן עם מישל. גל החליטה לשוב לישראל והפסיקה את הליך ההגירה.
ב2009- יונתן הגיש תביעת אבהות למשמורת משותפת על ג׳ואי. בתשובה גל הגישה בקשה לאחזקה בילעדית של ג׳ואי ורשות לעבור לגור איתו בישראל. אחרי מאבק משפטי ממושך, צו בית המשפט הורה על אחזקה משותפת של ג׳ואי לשני ההורים ואישר את בקשת גל לעבור לישראל. יונתן הגיש עירעור לבית המשפט. העובדות כפי שהשופט מצא אותם היו ששני ההורים חלקו באחריות על בנם. שניהם היו הורים אחראים וג׳ואי היה קשור לשניהם.
הסטנדרט לקביעת אחזקת משמורת הוא ״ טובת הילד״. בקשת המעבר של גל לא היתה מבוססת על מניעים לא כשרים והשופט נתבקש להחליט במקרה של מעבר האם לישראל, איזה מצב יגרום לילד הכי פחות נזק ומי מההורים יקבל אחזקה על הילד. בנוסף, יונתן התכוון לעבור מבבוורלי הילס לסנטה ברברה, מצב שבו גם אם האם נשארה בארה״ב, יצריך שינוי משמורת.
יונתן טען שגל עלולה לא להישמע לצו בית המשפט לביקורים בארה״ב והסתמך על סירובה של גל בחופשת קיץ ב 2009, בה נסעה עם ג׳ואי לישראל ונשארה מעבר לזמן שהוסכם בין ההורים. גל טענה שהעיכוב היה מוצדק כי אביה אובחן בסרטן. היא סירבה להצעתו של יונתן לבוא לישראל לקחת את ג׳ואי אבל השופט מצא שהשתלטנות של גל לא היתה ברמה שהובילה לניכור הילד מאביו. העדות לפני השופט היתה שגל שיקרה כשהמצב התאים לה. היא שיקרה למחלקת ההגירה וטענה שהייתה סטודנטית באוניברסיטת תל אביב ושירתה בדרגת סרן בצה״ל.
הבקשה היתה מבוססת על עבודה אצל יונתן שגרם לתלות של גל ביונתן. בנוסף עדות הוצגה שגל אמרה לג׳ואי לשקר ב"לגו-לנד" שהוא בן 6 כדי שיוכל לעלות על המתקן. יונתן גם הציג עדות שגל נסעה עם ילדם ללא רישיון נהיגה קליפורני אחרי הרשעה על נהיגה בשיכרות וכשריכבה עוקל. בית המשפט העליון דן בעירעור שהוגש על ידי יונתן ואישר את פרסום התיק.
מדוע? כאשר התובע/ הנתבע מגישים ערעור על החלטה סופית של בית המשפט, בדרך כלל בית המשפט העליון אינו שומע שום עדויות חדשות, אלא רק דן בשאלה האם השופט בבית המשפט המחוזי חרג מסמכויותיו וטעה בהחלטתו. במידה ויש נושא חדש שאין עליו תקדימים אז בית המשפט העליון מאשר את פרסום הפסק דין והתיק מצטרף לבנק פסקי הדין שמשמשים תקדים עליו יכול עורך הדין להסתמך כאשר הטיעון רלוונטי לתיק אחר.
אז מה החידוש במקרה זה? יונתן ביסס את הערעור על מספר טיעונים, ביניהם:
1. השופט טעה בכך שלא כלל ממצאים בחוות דעתו שימנעו את חטיפת הילד. ביה"מש העליון דחה טיעון זה כי גל נתבקשה לרשום את פסק הדין בישראל ( ישראל חברה באמנת האג).
2. השופט טעה בהסתמכו על הסטנדרט הלא נכון, מה הנזק המזערי שייגרם לילד. גם טיעון זה נדחה משום שחוות דעת של השופט פתחה במשפט המפתח שהוא ניקרא לפסוק מה טובתו של הילד.
3. השופט טעה משום שממצאיו לא כללו אנליזציה של מערכת יחסים של ג׳ואי עם אחיו למחצה ריאן. טיעון זה נדחה משום שריאן אומץ על ידי יונתן באוקטובר 2013, לאחר שהחלטת השופט ניתנה ובית המשפט העליון דחה את הטיעון שהפרדת אחים למחצה שווה במשקלה להפרדת אחים ביולוגים ולכן לא היה צורך לנתח את האפקט של הפרדת האחים.
4. השופט לא כלל במימצאיו עובדות לגבי מי ההורה שיהיה המודל לחיקוי מורלי. מכיון שאין תקדים חוקי לטענה זו, היא נדחתה על הסף. הערעור נדחה ופסק הדין התקבל.
***
אז מה הלקח מהמקרה הזה בו לכאורה האב נהג למופת והיה מאוד מעורב בחיי הילד, לעומת האם ״השתלטנית״ ששיקרה למחלקת ההגירה? בית המשפט ממקד את החלטותיו ב"טובת הילד". לכן אכל טיעון שממוקד בהורה מבזבז תחמושת אם אין לא אפקט על איך התנהגות ההורה במצב המסוים משפיעה על טובת הילד.
לקבלת ייעוץ במקרה הספציפי שלכם, שילחו דוא"ל ל: yaelpkaner@gmail.com