ליעמי לורנס התייאש המהחלום הציוני והיה בדרך חזרה ללוס אנג'לס * אבל קמפיין בפייסבוק גרם למייסד מסיבות ה"סבבה" בעיר המלאכים לעמוד בראש תנועה חדשה ושאפתנית * איך שגלגל מסתובב כיתובים ליעמי לורנס, השבוע בתל אביב. 9000 חברים ושאיפות פוליטיות
ליעמי לורנס (משמאל) וקולגה. מתפרנס מסטנד אפ קומדי
יותר ממאה בני אדם, רובם בגילאי ה-20-30, הגיעו בסוף השבוע של יום העצמאות האמריקאי לפאב "הגמל המרקד" בתל אביב. המכנה המשותף: כולם "עשו עלייה" בשלב זה או אחר של חייהם, וההכנסות הצנועות מהתשלום בדלת יועדו להקמת עמותה רשומה בשם “Keep Olim in Israel”.
היזם, הרוח החיה והמרכז של התנועה החדשה, שכבר צברה 9000 חברים בפייסבוק, הוא דמות מוכרת מחיי הקהילה המקומית בלוס אנג'לס: ליעמי לורנס, שבמשך שנים ניהל ביד רמה את מסיבות "סבבה" בעיר המלאכים והיה אורח קבוע במשרדי "שבוע ישראלי".
לפני עשרה חודשים, בפעם השנייה בחייו, החליט ליעמי לעלות לארץ ולהשתקע בתל אביב. בחודש שעבר, מיואש ומאוכזב, הוא כבר היה על הפקלאות בדרך חזרה לאל-איי, אחרי שקשיי ההתאקלמות והפרנסה בשקלים עמדו להכריע אותו. ואז הבליח במוחו (הקודח כתמיד) רעיון: לייסד תנועה אינטרנטית לעולים חדשים, רובם מצפון אמריקה אבל לא רק, שתעזור להם להישאר בארץ המובטחת אבל הלא תמיד מבטיחה.
באמצעות הפייסבוק, “Keep Olim in Israel” צבר תאוצה מדהימה: מאות מצטרפים חדשים מדי יום, דיווח וראיון עם ליעמי בחדשות ערוץ 10 ואפילו הבעת תמיכה מצד שר הקליטה החדש, זאב אלקין. השבוע עלה לורנס מדרגה שכששימש "נער פוסטר" לכתבת שער בהתפרסמה עליו בעיתון "הארץ" באנגלית. "עכשיו החברים שלי קוראים לי 'המשיח של העולים'", אומר ליעמי לכתבת ג'ודי מלץ, ומספר שכרגע הוא מתפרנס מהופעות סטנד אפ, "הולי קומיק אין דה הולילנד", החלטורה האחרונה שלו.
לורנס מעריך כי 65 אחוז מחברי התנועה הם מארצות דוברות האנגלית, והשאר מברית המועצות לשעבר, צרפת ודרום אמריקה. ללא קשר למוצא שלהם, הוא אומר, הם כולם חולקים שתי בעיות גדולות: סיכוי קטן לפרנסה ראויה בארץ החדשה ובדידות מנטלית וחברתית. המטרה של התנועה החדשה שלו (שהוא עומד להפוך לעמותה ללא כוונות רווח), כפי שהוא רואה אותו, היא לספק להם כלים כדי להתגבר על המכשולים הגדולים הללו. מבחנו האמיתי יימדד באם הוא יכול להשיג את מטרות הללו, ולא במספר האוהדים שהוא צובר במדיה חברתית.
בישראל קיימים כמה ארגונים ומוסדות המעורבים במתן עזרה לעולים חדשים להסתגל לחיים בישראל. ליעמי מודע לכך אבל במקום לדון מה נכון ורע בתחרות, הוא מעדיף להתמקד בתוכניות הגדולות שלו: "זה בהחלט לא על לקטר או לבקש מהממשלה נדבות", הוא מדגיש. "זה עניין של העצמת עולים ידי נותן להם גישה לדברים כמו הצעות לימודים ועבודה טובות יותר בעברית ובייעוץ בתחום בריאות נפש, ועל ידי יצירת מערכות תמיכה מיוחדות עבורם". על פי נתוני משרד הקליטה וממשלת ישראל, רק כ 5-10 אחוזים מהעולים החדשים נאלצים בסופו של הדבר לארוז ולחזור לארצות מוצאם. לורנס לא מאמין שיעור ההצלחה הוא כה גבוה. "בחודשיים האחרונים בלבד, 12 מהחברים החדשים שלי כאן החליטו לחזור לאמריקה ולאירופה", הוא אומר. "רק מניסיון אישי, הייתי אומר ששיעור עזיבה הוא יותר כמו 50-60 אחוזים. כל העולים מצרפת שמצטלמים בחגיגיות עם ראש הממשלה בשדה התעופה… אני במגע עם רבים מהם אחרי שהם חזרו לפריז כי הם לא יכולים להחזיק מעמד בישראל".
לורנס עלה באופן רשמי לישראל לפני 10 חודשים, אבל הוא לא זר למדינה. הוא עשה את הנסיעה הראשונה שלו לישראל כסטודנט בקולג' בשנת 1980 ומאז הו א על הקו, לעתים קרובות בביקורים מורחבים, אבל עד עכשיו רק באשרת תייר. ליעמי, מסתבר מהראיון ב"ארץ", נולד בבסיס צבאי באוקלהומה למשפחה יהודית לא מסורתית. הוא בילה את רוב ילדותו בחוף המזרחי של ארצות הברית. ההיכרות הראשונה שלו בישראל הייתה בתכנית חילופי סטודנטים באוניברסיטת תל אביב שבמסגרתה, כדבריו, "התאהבתי במדינה". באחד מהביקורים הממושכים שלו, בתחילת 1990, הוא החל לדגמן אופנת תחתונים לגברים כדי לעזור לשלם את שכר הדירה. הוא גם יזם את מועדון ה"צ'יפנדייל" הראשון בארץ הקודש, שפעל בתל אביב באותה העת והיה ידוע גם באירועים מיוחדים שנערכו לחיילים בחופשה, כולל תחרויות "גופיות הטריקו הרטובות" לילה ותחרויות אכילת בננה ארוטית…
באותם ימים הוא עדיין ידוע בשמו המולד, לורנס שטרסברג ("אני בן דוד רחוק של לי שטרסברג, כך שכישרון משחק חייב לרוץ במשפחה"), אבל כשהוא עזב את הארץ ללוס אנג'לס לפני כ -20 שנים, הוא עיברת את שמו לליעמי להביע את הקשר המתמשך שלו למדינה. בלוס אנג'לס, כאמור, הוא היה ידוע גם בשם "מיסטר סבבה" – מסיבות המיקסר החברתי לישראלים ויהודים שהיה מארגן כאן תקופתית במשך שנים ארוכות. בנוסף שימש כמנחה בשתי תוכניות תכנית האירוח יהודיות בתחנת רדיו מקומית, כנספח תקשורת ויחסי ציבור בקונסוליה הישראלית בעיר וכפעיל בעמותה אנג'לוסית המסייעת למכורים לסמים בגיל ההתבגרות. לאחר שעמותה חדלה לפעול ונישואי הבזק שלו לישראלית מקומית לא עלו יפה, לורנס חשב "אם לא עכשיו, אז מתי?" וקנה כרטיס בכיוון אחד לישראל.
ליעמי עונד בגדול "חי" מוזהב על צווארו, שני חישוקי זהב באוזנו השמאלית ומקפיד למרוח ג'ל בשיער כדי לשמור אותו מבריק וישר. בעברו היה מאמן כושר והוא מקפיד מאוד על המראה החיצוני, החזרה לישראל, כאמור לא היתה קלה עבורו. לורנס היה מחוץ למעגל העבודה רוב הזמן, חיי מהיד אל פה והתפרנס מהופעות סטנד-אפ מזדמנות. הזדמנות העבודה הטובה ביותר שהוא יכול היה למצוא דרך כל סוכנויות סיוע לעולה הפועלות בישראל הייתה כ"אקסטרה" בצילומי סרט…
"כשסיפרתי לידיד שהחלטתי לעזוב את ישראל, הוא התחיל לבכות", מספר לורנס. אותו חבר יצר דף פייסבוק כדי לגייס את ההמונים ולשכנע אותו להישאר בארץ. אבל לורנס, שהיה לו הרבה יותר ניסיון במדיה חברתית, הבין שלמרות הכוונות טובות צריך לשנות כיוון. הוא השתלט על הקמפיין – וכך נולדה התנועה. היוזמה שלו, כך נראה, פגעה בעצב חשוף, ובהתבסס על התגובות בפייסבוק, לורנס אומר שהוא מתחיל לחלום בגדול. "אני בהחלט יכול לראות אותנו כמפלגה פוליטית", הוא אומר, "כזו שחוצה ומגשרת על מחלוקות השמאל-ימין הרגילות". (אגב, הוא הצביע למפלגת "כולנו" של כחלון בבחירות האחרונות).