"המשרת" הוא סרט עמוס ומתיש אודות ססיל גיינס (פורסט ויטקר), משרת ראשי בבית הלבן בשנים 1957-1986. סיפורו מבוסס באופן רופף על חייו של אדם בשם יוג'ין אלן שמת ב-2010
חייו של המשרת מסופרים החל מילדותו בשנת 1927 בתקופת הפרדת הגזעים הברוטלית של הדרום, ועד 2008, כאשר ברק אובמה נבחר לנשיאות.
ססיל לומד עוד בנעוריו שאדם שחור באמריקה חייב שיהיו לו שני פנים. אחד האמיתיות והשני הוא זה שהוא מראה לאדוניו ולמנהליו הלבנים. הוא לומד שהוא חייב לעבוד במסירות, לא לראות ובעיקר אף פעם לא להראות או לומר את מה שהוא באמת חושב. תכונות אלה הן שמביאות אותו בסופו של דבר לעבוד בבית הלבן.
אשתו גלוריה, (אופרה וינפרי), עומדת לצידו לאורך כל סערת השנים הדרמתיות: הלחימה לזכויות האזרח, התנגשויות בחייהם של הנשיא קנדי ומרטין לוטר קינג, המהומות הבין גזעיות, בעית האלכוהוליזם שלה והבעיות בינו לבין בנו הבכור לואיס, אשר רואה באביו אדם מושפל וחלש והופך ללוחם רדיקלי. למרות כל הקושי וההשפלות ססיל גיינס נותר אדם גאה.
העימותים עם הבן מתעצמים בעיקר כאשר לואיס נהיה פעיל פוליטי בארגונים של "הכוח השחור". דרך פעולותיו הפוליטיות של הבן אנו לומדים על צעדות המחאה ועל ההתקלויות האלימות בין המשטרה והמפגינים, על המעצרים הרבים של המפגינים ועל אירוע האוטובוס השרוף בבירמינגהם שבמדינת אלבמה. אנו גם עוקבים אחר התפתחות התנועה לזכויות האזרח על כל ענפיה.
הבעיה היא שיוצרי הסרט מנסים להקיף יותר מדי הסטוריה. כך הם לא מותרים גם על מלחמת וייטנאם וכוללים את ההפגנות ווהתקלויות עם המשטרה גם עם המפגינים נגד המלחמה, ואף מוסיפים סצנה קצרה של חיילים לוחמים בוייטנאם.
מתווספים לכל אלה מצעד חפוז של הנשיאים של התקופות השונות ותגובותיהם לנעשה, דבר שברוב המקרים לא מראה אותם באור חיובי.
מי השחקן מאחורי האיפור הכבד שיהפוך אותו לנשיא אותו הוא מגלם, מעסיק את הצופה לא מעט. חלק מהשחקנים שנבחרו לגלם את הנשיאים, כמו רובין ויליאמס המגלם את הנשיא איזנהואר או אלן ריקמן בתור רונלד ריגן, יוצאים טוב יותר אבל הבחירה של ג׳ון קיוזק לשחק את הנשיא ניקסון היא פחות מוצלחת. 
סצנות רבות הכוללות אנקדוטות מחיי הנשיאים מיותרות והם לא נוגעות ישירות לנושא הסרט. כך נראה מיותר להראות את הנשיא ג׳ונסון ישוב על האסלה ומבקש מיץ שזיפים מהמשרת, או לכלול סצנה על כאב הגב של הנשיא קנדי. מעורבותו של ססיל עם הנשיאים ונשותיהם או קטע בה הוא קורא סיפור לקרוליין קנדי נראה לא אמין.
הסרט מסורבל ועובר על אירועים חשובים ביעף. ריבוי הפרטים ההסטוריים מסחרר. הסרט גם כבד, ארוך ומתיש. מה שהבמאי רצה להראות ולהגיד אפשר היה לעשות בזמן קצר הרבה יותר.
השחקנים ברובם משחקים טוב אבל עולה על כולם פורסט ויטיקר המגלם את ססיל גיינס. יש הרגשה שהוא נושא על כתפיו גם את הסבל האישי והקולקטיבי. אופרה וינפרי מצויינת גם היא בתור האשה התומכת והסובלת.
