המלחמה הציבורית סביב סוגיית ההפלות מתחולל בארה"ב כבר שנים ארוכות מהן התפתחויות בציבור האמריקאי ובחקיקה שהביאו את הסוגייה לקידמת הבמה העולמית בתקופה האחרונה?

לאחרונה עלה לכותרות חוק חדש באלבמה, שמטרתו היא הגבלה משמעותית של ההפלות המתוכננות במדינה. החוק שעליו חתמה מושלת אלבמה ב-15 במאי 2019 – אוסר הפלות, "למעט כאשר הפלה נדרשת למניעת סיכון בריאותי משמעותי" או כאשר "לעובר יש אנומליה קטלנית", והוא אינו מבדיל בין מקרים של גילוי עריות או אונס לבין מקרים אחרים. רופא שיבצע הפלות עלול, תיאורטית, לספוג עונש מקסימלי של עד 99 שנות מאסר. הדיווחים נעו בין זעם צדקני (טראמפ!) לדיווחים ענייניים, אבל הקורא הישראלי עדיין מתקשה להבין מה קורה כרגע בארה"ב: כיצד הפך ויכוח ההפלות הקבוע האמריקאי – לנושא חם דווקא עכשיו?
ההפלות בארה"ב הן חוקיות מתוקף פסק דין, ולא מתוקף חוק של הקונגרס, ובוודאי לא מתוקף חוקים של כל חמישים מדינות ארה"ב. לפני 1973, כל אחת מהמדינות גיבשה מדיניות לעצמה. פסק הדין המפורסם רו נגד וייד', מינואר 1973, קבע בדעת רוב שחוקים למניעת הפלות אינם חוקתיים, וכי אפשר להגביל הפלות רק מן השליש השני של ההיריון, כדי להגן על בריאות האם; ומן השליש השלישי, שאז ניתן גם לאסור לחלוטין הפלות, בתנאי שהדבר לא יסכן את חיי האם. באופן אירוני, העותרת בפסק הדין הפכה לימים פעילה נגד
הפלות.
הדבר החשוב הוא שמה שניתן בפסק דין של בית המשפט העליון, יכול גם להתהפך בפסק דין שכזה. תולדותיה של ארה"ב רצופות בפסקי דין של בתי משפט עליונים שנהפכו על פיהם שנים או עשרות שנים לאחר מכן. הדוגמה המפורסמת ביותר היא העובדה שהיה זה בית משפט עליון שאישר כי הפרדה בין שחורים ולבנים היא חוקית – פסק הדין 'פלסי נגד פרגוסון' הידוע לשמצה, ופסקי דין אחרים שקיבעו את התפיסה 'נפרד אבל שווה' – עד שזו בוטלה כשישים שנה לאחר מכן פסק הדין 'בראון נגד מועצת החינוך' מ-1954.
לאור העובדה שבית המשפט העליון האמריקאי הוא במידה רבה פוליטי במוצהר, ובו אגף שמרני ואגף ליברלי התלויים בעיקר בזהות הנשיא שמינה כל שופט, ומשום שברוב הסוגיות ידוע מראש כיצד יפסוק כל אחד מהם, הדבר מבטיח כי פסקי דין הם הפיכים אם משתנה מאוד מאזן הכוחות. יש בעניין גם צד חיובי, כמובן, שכן הפיכות היא אחד מעקרונות היסוד המבטיחים שדמוקרטיה תישאר דמוקרטיה: ברגע שצד אחד חושב שהוא יכול לקבע את הצלחותיו ללא חשש שיבוטלו בעתיד, הפיתוי להשתמש לרעה בכל המערכות כדי לקבע ניצחון זמני גדל מאוד (מן העבר השני, הדבר גם מבטיח שכל סטטוס קוו שאינו מעוגן במפורש בחוקה הוא זמני בהחלט. הרוצה לשנות שינוי קבע יידרש לשינוי החוקה, ותיקון כזה נעשה בהליך מסורבל, שנועד במפורש להקשות על תיקונים ולמנוע שינוי החוקה במחטף מקרי שאיננו מגובה ברוב מובהק והסכמה נרחבת).
ידוע הוא ששופטים הם עצמאיים ובלתי ניתנים להדחה, ושלעיתים הם עוברים צד, מה שמבטיח כי לא תמיד יהיו העמדות ידועות מראש, אלא רק רוב הזמן. הנשיא אייזנהאואר אמר פעם כי שתי טעויותיו הגדולות יושבות בבית המשפט העליון השופטים ברנן ו-וורן, שהתגלו כהרבה פחות שמרנים ממה שרצה הנשיא שמינה אותם. בפסק הדין רו נגד וייד, חמישה מהשופטים מונו בידי נשיאים רפובליקנים, ביניהם השופט בלקמן שכתב את פסק הדין. רו נגד וייד שרד עד היום גם בבית משפט מפולג למדי, ואולי דווקא בשל כך.
נושא ההפלות המשיך להיות שנוי במחלוקת בציבור האמריקאי גם אחרי פסק הדין שהתיר אותן. מחקר מפורסם ושנוי במחלוקת ייחס את הירידה בפשיעה בשנות התשעים להפלתם של הילדים הלא-רצויים, שהיו בעלי סיכויים גדולים יותר להפוך לפושעים-לעתיד. מחקר אחר, לעומת זאת, טען שלמעבר לדלק נטול-עופרת הייתה השפעה רבה יותר, ואחרים תקפו את המתודה של המחקר המקורי ותוצאותיו. המחנות בוויכוח נודעים כ'בעד בחירה' ו'בעד חיים': הראשון, בהכללה גסה, טוען שזכותה של אישה לבצע הפלה גוברת; והשני, גם הוא בהכללה גסה, טוען שזכותו של עובר לחיים גוברת.
לאחרונה, בחירתו של השופט ברט קוואנו השמרן לבית המשפט העליון האמריקאי – שופט שאמנם הצהיר כי פסק הדין הוא "תקדים חשוב", אך מדעותיו עלה כי בית המשפט העליון יכול להפוך את הפסיקה – העניקה רוח גבית למבקשים להפוך את הפסיקה, והם לא מעטים, אם כי רק מיעוט מן האמריקאים מבקשים לבטל את החוק.
עם זאת, קשה למדי למדוד את התמיכה בהגבלות על הפלות, שאינה זהה לתמיכה בביטול פסק הדין רו נגד וייד. כך, למשל, באלבמה 70% מהרפובליקנים תמכו בהגבלות החמורות על הפלות, אך רק 43% בביטול פסק הדין גם אם ההגבלות בעצם מבטלות אותו כמעט לחלוטין. רק מיעוט מהאמריקאים בעד היתר הפלות ללא כל הגבלה, אם כי יחד עם התומכים בהפלה 'ברוב המקרים' מדובר כבר ברוב. אולם התמיכה מתנקזת למיעוט ואז למיעוט קטן כאשר מדובר בתמיכה מפורשת בהפלה בשליש השני והשלישי של ההיריון, וגם הסיבות להפלה משפיעות מאוד על התמיכה או על ההתנגדות. באופן מעניין, בסקר מספטמבר 2018 נמצא שיותר נשים רפובליקניות מגברים רפובליקנים תמכו בביטול פסק הדין. כמו כן, הדמוקרטים האמינו ברוב מוחץ כי הנשיא טראמפ ימנה שופט שיבטל את פסק הדין, אך רק שליש מהרפובליקנים חשבו כך.
בארה"ב, בית המשפט העליון מקבל מיעוט מן התיקים המגיעים לפתחו, וככלל ישנה חובה שיהיה עותר החש עצמו נפגע. לכן, משתדלים הצדדים למצוא עותר רלוונטי, אף על פי שבמקרים כגון הריון ברור שעד תום הדיון השאלה כבר לא תהיה רלוונטית. התינוק במוקד פסק הדין המפורסם, לדוגמה, נולד ונמסר לאימוץ זמן רב לפני מתן פסק הדין. המשמעות היא שהצדדים המעוניינים בפסיקה, ואשר מאמינים שיש להם סיכוי להשיג אותה, יגבירו את המאמצים להניח את השאלה לפתחו של בית המשפט העליון, אם בעתירה ואם בחקיקה שתביא בעקבותיה עתירות. השופט הארי בלקמן, שכתב את פסק הדין במשפט רו נגד וייד, קבע כי אם תתקבל טענת המתנגדים, לפיה העובר הוא יצור חי בעל Personhood אנושיות), אזי "טענת העותרת, כמובן, קורסת, מפני שזכות העובר לחיים תובטח אז באופן ספציפי" על ידי החוקה האמריקאית. המעוניינים בביטול פסק הדין רו נגד וייד שואפים להביא בדיוק לכך.
האשטאג Shoutyourabortion#
אבל מאזן הכוחות המשפטי של 2019 איננו מספיק כדי להסביר את ההתרחשויות; נדרשת גם הבנת השינוי בתפיסה החברתית ובמחלוקת עצמה. במשך זמן רב, הגישה של רוב האמריקאים הייתה, כפי שהגדיר זאת ביל קלינטון בזמן היותו נשיא והילארי קלינטון לאחר מכן, שהפלות צריכות להיות 'בטוחות, חוקיות אך נדירות'. עמדה זו כללה התנגדות לאיסור גורף על הפלות, אולם הסכמה להגבלות שונות ומשונות. כך, למשל, לאחרונה השתמש ראש ממשלת אירלנד באותן המילים של קלינטון ביחס למשאל העם שהתיר הפלות במדינה. גישה זו, מטבע הדברים, כוללת בתוכה את ההנחה שהפלה היא
מצב לא רצוי, אחרת מדוע יש צורך שתהיה 'נדירה'?
בעניין זה ניכר שינוי משמעותי אצל תומכי ההפלות בשנים האחרונות. ככל שהמתנגדים להפלות התמקדו בטיעונים לפיהם העובר הוא יצור חי לכל דבר – לכל הפחות משלב מסוים בהריון – ההתמודדות עם טיעוני המתנגדים הובילה לרצון לסלק כל הגבלה, שהרי הגבלות כאלה מוכיחות לכאורה את טיעוניהם בדבר היותו של העובר יצור חי, ועלולות להוביל להגבלות נוספות בשם
זכותו של העובר לחיים.
יותר מזה, הניסוח של 'חוקית… ונדירה' התפרש על ידי רבים כסותר את עצמו. אם, כפי שאמר הקומיקאי לואי סי.קיי, הפלה היא רצח, מה ההיגיון לאפשר אותה בצורה נדירה'? ובכן, מטבע הדברים מתנגדי הפלות שמחו גם הם לאמץ את הקושיה הזו. אקדמאים, מנגד, טענו שהפיכת הפלות ל'נדירות' פוגעת בנשים שעלולות להידרש להן, בשל הסטיגמה החברתית ובשל העדפת פתרון הקונפליקט החברתי בעניין הפלות על פני הצורך של האישה בהפלה", ויצירת היררכיה בין הפלות 'טובות' ל'רעות'. אחרים טענו שבמקום 'נדירות' על ההפלות להיות 'לא שיפוטיות' (כלומר, על החברה להיות לא שיפוטית כלפי המפילה).
אולי אפשר להאשים בכך גם את הנטייה האמריקאית לעמדות מוחלטות. בניגוד לאיחוד האירופי, למשל, בו ככלל הפלה מותרת כמעט ללא הגבלה עד שלב מסוים ומוגבלת מאוד החל מאותו שלב, בארה"ב הוויכוח נוטה להיות שחור-לבן. ככל שצד אחד הופך יותר 'שחור', השני הופך יותר 'לבן' וחוזר חלילה. שפת הזכויות מקשה על פשרות פרגמטיות.
בהתאם לכך, גם נושאים שרוב האמריקאים מתנגדים להם, כגון הפלות בשליש האחרון של ההיריון, הפכו נושאים לדיון עקרוני ול'זכות' – ומרגע שמשהו מוגדר כ'זכות', קשה לטעון בעד הגבלתו אם מקבלים את הרעיון. כותב אחד העיר ב-2012 שבמדינות רפובליקניות נוטים להגביל את ה'חוקי' בהפלות, ובמדינות דמוקרטיות ההפלות הופכות פחות 'נדירות'. מכון התומך בהפלות הציג נתונים לפיהם יותר ויותר מדינות מצד אחד הופכות עוינות' או 'עוינות מאוד' להפלות, ומן הצד השני יותר מדינות הופכות 'תומכות' או 'תומכות מאוד', בעוד
שהמרכז מצטמצם.
במצב זה, הפלות-שליש-שלישי, אף על נדירותן, הפכו לנושא לוויכוחים ולחקיקה; וב-2015 – על רקע ניסיון כושל בקונגרס להגביל מימון פדרלי לרשת מרפאות הפלות – אף החל קמפיין אינטרנטי תחת ההאשטאג #Shoutyourabortion, שבו הפלה הפכה לעניין להצהרה פומבית, אם לא לגאווה. ביום אקראי ניתן היה למצוא באתר הצהרות כגון "בזכות ההפלה שלי הפכתי למרפאת", "כל הדברים הללו הובילו אותנו לקבל את התינוקות שהיינו אמורים לקבל", "הבחירה הטובה ביותר לחיים שלי", "להיות אמיצה", וכמובן – "הפלה היא נורמלית. אוטונומיה היא משמחת. זה התכנות הפטריארכלי שגורם לזה להיראות כל דבר חוץ מזה".
באתר אפשר גם לקנות בשלושים וחמישה דולרים חולצות ועליהן רחם בצבעי ארצות הברית וכתובת הפלה היא חירות". לכך נוסף גם מאמץ עצום מצד תומכי ההפלות, כולל תרומות נכבדות מרשת מרפאות ההפלות 'הורות מתוכננת' הזוכה למימון פדרלי נכבד, אשר מממנת מערכות בחירות לטובת הדמוקרטים ונגד הרפובליקנים, דבר שמעצבן למדי את האחרונים.
על שינוי העמדות ניתן היה ללמוד מכך שבעימות בינה לבין טראמפ סירבה הילרי קלינטון להתנגד אפילו ל'הפלות לידה חלקית' – הפלות נדירות מאוד שבהן העובר מומת בתהליך הוצאתו מהרחם, ומתבצעות מאוחר בדרך-כלל – נושא שמסיבות מובנות נתון במחלוקת קשה (ומוגבל מאוד בחוק בארה"ב מאז 2003). שינוי עמדותיה ניכר גם במקומות אחרים.
״הפלה היא החירות״
הנושא הפך, במיוחד לאחר בחירתו של טראמפ, לסלע מחלוקת עצום בתוך המפלגה הדמוקרטית פנימה, כאשר היו כותבים ואנשי מפלגה שרמזו או טענו במפורש שלמתנגדי הפלות אין מקום במפלגה. מי שיוצא נגד הפלות, כתבה בעלת טור בניו-יורק טיימס, מתנגד ל"צדק כלכלי, צדק גזעי, צדק מגדרי וזכויות אדם", ועוד המשיכה וטענה ש"הפלה היא חירות".
עמיתתה בניו יורק אינטליג'נסר הרחיקה לכת עוד יותר, בעקבות החוק של אלבמה, באומרה שהפלה היא "טובה מוסרית", וכי עבור המתנגדים לה שום דבר שתעשה "לא מעלה את הסטטוס שלי מעבר לזה של רחם". נבחרי המפלגות נוטים לא פעם להיות נחרצים הרבה יותר מהבוחרים, והוא הדין גם כאן: כמעט מחצית מהציבור האמריקאי, כולל דמוקרטים רבים, חושב שהפלות הן שגויות מוסרית, גם אם אינו רוצה למנוע אותן חוקית, ורק חמישית מהדמוקרטים תומכים בהפלות שליש-שלישי. אך הקולות הנותנים את הטון אינם 'כלל המצביעים', אלא המצביעים האקטיביים – חברי מפלגה ופעילים פוליטיים, ועמדתם של אלה לעיתים קרובות שונה משל כלל המצביעים, ולא רק בנושא זה.
נוסף על כך, הדמוקרטים ספגו מכות בתחום מסגור הוויכוח. כלומר, למרות שהתמיכה וההתנגדות בפועל השתנו מעט בלבד, מתנגדי ההפלות הצליחו במידה לא מעטה למקד את הדיון בשאלה האם העובר הוא יצור חי, ובהתאם לכך – בשאלה האם הפלה, בפרט זו המאוחרת, היא הרג תינוקות. תומכי ההפלות לא היו מוכנים לוותר על הפלות מאוחרות, הגם שהקפידו להדגיש שכמעט ואינן מתרחשות, ובהתאם לכך השתדלו לא לחזור לימים של בטוח, חוקי ונדיר', אלא להאיץ את התהליך אל 'הפלה לפי דרישה וללא בושה'.
בהתאם לכך, גם מחוקקים דמוקרטיים האיצו ניסיונות לחקיקת חוקים מתירניים מאוד בנושאי הפלות, כולל כאלה שלא היו עולים על הדעת רק כמה שנים קודם לכן; אפשר לראות אותם גם כניסיון להקדים פסילה אפשרית של פסק הדין רו נגד וייד, וגם כמסמנים את השינוי החברתי. כך, למשל, בתחילת 2019 – במלאת 46 שנים בדיוק לפסק הדין, ולא במקרה – העבירה ניו-יורק חוק שאפשר כמעט ללא שום הגבלה הפלות עד שבוע 24 להריון, ובכמה תנאים אפשרה הפלות גם בשלב מאוחר יותר (לעיתים גם בידי לא-רופאים), וחגגה את העניין בהארת מגדל הסחר העולמי 1 ובניינים אחרים בצבע ורוד. מדינות אחרות העבירו או ניסו להעביר גם הן חוקים דומים. הדוגמה הקיצונית ביותר הייתה וירג'יניה. שם הציעה בתחילת 2019 חברת בית הנבחרים, קאטי טראן,
חוק שיבטל את חובת ההמתנה של 24 שעות להפלה.
המשך ההתפתחות בחוקים, והחוקים שכנגד, תלוי הן במצב הפוליטי והן במצב המשפטי. גם אם היה טראמפ יתפטר מחר ויעלה לשלטון מועמד האמצע של מפלגת הדרך השלישית האמריקאית, סביר שההסלמה הייתה ממשיכה, הן מפני ששטח-משוחרר-לא-יוחזר והן מפני שרבים, אם לא הרוב, בשני הצדדים מאמינים בלהט ברשעות מניעיהם של יריביהם. לכך יש להוסיף את הנטייה להתפשר פחות ולנסות להגיע להכרעה – בוודאי בעניין שבו שני הצדדים מאמינים שהצדק המוסרי איתם.
וכיוון שהמצב הנוכחי בסוגיית ההפלות מבטא הרבה יותר את הפיצול הפוליטי האמריקאי מאשר רק הזדמנות משפטית אקראית, הרי שגם הכרעה משפטית לא תשנה את המצב האידיאולוגי מיסודו – אם כי, כמובן, תשפיע מאוד על המתרחש בשטח.